משחקי לוח ככלי לטיפול בילדים – מאמר
משחקי לוח ככלי לטיפול בילדים מתוארים בספרות כבר משנות העשרים. החל מתחילת המאה ה-20, קלינאים השתמשו במשחק כטכניקה תרפויטית בטיפול בילדים. אנה פרויד (1926/1946), מחלוצות שדה הטיפול במשחק, השתמשה במשחק בכדי להקל על הורבליזציה של מטופליה הצעירים. מלאני קליין (1932) זיהתה את ערכו של המשחק בסיוע לילדים בחקר הפנטזיות שלהם. למרות שמשחק שימש במקור קלינאים שעבדו בטכניקה פסיכואנליטית, כיום זוהי אחת הטכניקות השכיחות בקרב מטפלי ילדים מכל הגישות.
למרות שקלינאים רבים אימצו גישה בלתי ישירה לטיפול במשחק, אחרים נוטים להבנות את המשחק במטרה להנחות את חשיבת והתנהגות הילד לכיוונים מסויימים. קלינאים משתמשים במשחקי לוח הנמצאים על טווח רחב הכולל משחקים קבוצתיים אקטיביים ומשחקי לוח פאסיביים יותר. שכיחותם של משחקי הלוח בטיפול הולכת וגדלה, ומאמר זה יסקור את משחקי הלוח השונים בהם נעשה שימוש בטיפול, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. כמו כן, ינתנו קווים מנחים לבחירת משחקים בטיפול עם ילדים.
סוגי משחקי לוח ככלי לטיפול בילדים
ניתן לסווג בדרכים שונות את מאות משחקי הלוח בהם נעשה שימוש בטיפולים. קטגוריזציה נפוצה מבחינה בין משחקי לוח כלליים לאלו שפותחו באופן מיוחד לשימושים טיפוליים. משחקים “מסחריים” כמונופל זוכים לאהדה רבה בקרב ילדים, ו-(Shapiro, 1993) המצדד במשחקים אלו טוען כי “למעשה לא קיים משחק בו ילדים אוהבים לשחק ואותו לא ניתן לרתום למטרות טיפוליות”.
לעומתו (Gardner, 1986) ספקן לגבי כוחם התרפויטי של משחקי לוח מסורתיים. לטענתו, על אף שמשחקים אלו מהנים ועשויים לחשוף חלק מקווי אישיותו של הילד, חסרונותיהם עולים על יתרונותיהם. ראשית, הוא טוען כי בעת משחק לוח נחשפת פחות אינפורמציה ביחס לאינפורמציה הנחשפת בטיפול בצעצועים. שנית, הוא רואה את משחקי הלוח כמשחקי “התחמקות” אשר “מעבירים את הזמן בנעימים” ודורשים מהמטפל להפגין פחות מיומנות טיפולית, וכך מהווים יותר משחק מטיפול. גישתו של גרדנר היא הגישה הפופולרית כיום.
מקור השימוש במשחקי לוח ככלי לטיפול בילדים הוא השימוש בהם בכיתות, אשר מבוסס על ההנחה שאהבתם הטבעית של ילדים למשחק הופכת אותם לכלי למידה יעיל המזמין שיתוף פעולה. משחקי לוח ככלי טיפולי מתפתחים בדרך כלל על בסיס גישה תיאורטית מסויימת, כאשר לטענת (Shapiro (1993 יש להכיר את הגישה כדי להפיק את המיטב מהמשחק. אלא שבפועל, משחקים אלו אינם מספקים אינפורמציה על הגישה התיאורטית העומדת בבסיסם וכך רוכשים אותם מטפלים אשר לא תמיד יודעים לעשות בהם שימוש נכון. הצעד הראשון לפתרון בעיה זו הוא לסווג את המשחקים התרפויטיים לארבע קטגוריות מרכזיות: משחקי תקשורת, משחקי פתרון-בעיות, משחקים מחזקי אגו ומשחקי חברות (סוציאליזציה). משחקי תקשורת מפחיתים את הדגש על תחרות וניצחון, ואינם מעודדים את השחקנים להישגים גבוהים יותר מאלו של שחקנים אחרים. הם מעודדים ביטוי עצמי באמצעות יצירת אווירה מאפשרת ובלתי מאיימת. משחקי פתרון בעיות, לעומת זאת, הם פעמים רבות תחרותיים, בעלי כללים ברורים ומעודדים את השחקנים לביצועים גבוהים. משחקים אלו מספקים אפשרות לתרגול פתרון בעיות ספיציפיות המקושרות לחוויות כגירושין של ההורים או ביצועים לימודיים נמוכים. משחקים מחזקי אגו מקדמים תחרות, אתגר ומיומנות. הם מאפשרים לילד והמטפל להתבונן בתפקודי האגו של הילד כדימוי עצמי, בוחן מציאות, שליטה בדחפים ונשיאת תסכולים. משחקי חברות משמשים בדרך כלל מטפלים קבוצתיים ומכוונים לתרגול אינטראקציות חברתיות. לעיתים מתפתחים משחקים עבור אוכלוסיות ספיציפיות כילדים נפגעי טראומה, ילדים אחרי גירושין, ילדים הסובלים מליקויי למידה, חרדות או קשיי שליטה בדחפים וילדים המתמודדים עם פרוצדורות רפואיות ומיומנויות חברתיות לקויות.
ערכם של משחקי הלוח ככלי לטיפול בילדים
שכיחותם הגדלה של משחקי הלוח בטיפולים מעידה על אמונתם של קלינאים ביעילותם, אך המחקר מציע עדות אמפירית מועטה לאפקטיביות זו. למרות זאת, הצביעו כותבים על מספר שימושים יעילים של משחקי הלוח כקידום המוטיבציה של המטופל לטיפול, יצירת רפורט חיובי והבניית כיוון לטיפול.
השימוש במשחקי לוח עשוי “לפתות” ילדים להשתתפות בטיפול (Gardner 1973, 1983), למשל, פיתח את המשחק ה’מדברים, מרגישים ועושים’ במטרה להתגבר על התנגדות וחוסר שיתוף פעולה של ילדים בטיפול. מאחר והמשחק הוא מדיום טבעי עבור ילדים, הם לא נוטים לתפוס אותו כחלק מהטיפול ולכן מוכנים לשתף איתו פעולה. כמו כן, ההנאה הכרוכה במשחק עשויה לסייע ולשכך כאב פסיכולוגי. לעיתים מטפלים משתמשים במשחק ככלי אבחוני המאפשר צפייה בדפוסי התנהגות, גישות וקוגניציות. כך, המשחק מאפשר איסוף אינפורמציה והבניית תוכנית טיפולית. שימוש שלישי במשחקי הלוח הוא השימוש בהם כאמצעי להכוונת העבודה הטיפולית.
משחקים אף מבססים את הקשר הטיפולי בין המטפל למטופל. במהלך משחק שיתופי הילד חווה את המטפל כפחות מאיים ביחס לגורמי סמכות אחרים, באופן שמסייע לו לפתח מערכת יחסים של אמון. כך, המשחק מסייע לבניית הברית הטיפולית. בנוסף, משחק הלוח מאפשר עיסוק בבוחן מציאות: הילד יכול לתרגל מיומנויות ואסטרטגיות פתרון בעיות בסביבה מכילה ומקבלת ולהתמודד עם נושאים של תחרות, ניצחון והפסד. אסטרטגיות אלו מסייעות בהפנמת נורמות חברתיות. למרות זאת, משחקי לוח משמשים קלינאים מגישות שונות באופנים שונים. מטפל דינאמי, למשל, יראה במשחק אמצעי ביטוי לפנטזיות ומשאלות, בעוד שמטפל העובד בגישה קוגניטיבית התנהגותית ידגיש את השימוש בהם כאמצעי לרכישת מיומנויות התנהגותיות חדשות.
גם הדגש ששם המטפל על משחק הלוח משפיע על התוצאה הטיפולית. עבור חלק מהקלינאים משחקי הלוח מהווים אמצעי מרכזי בתהליך השינוי ולכן מהווים מדיום טיפולי מרכזי. במקרים אלו, רגשות ובעיות “played out” במקום “talked out”.
מגבלות אפשריות למשחקי לוח ככלי לטיפול בילדים
תרומתם של משחקי הקופסא זכו להתייחסות רבה אך חסרונותיהם זכו לפחות תשומת לב (Schaefer and Reid, 1986), למשל, הצביעו על חסרונות אלו: משחקי קופסא עשויים להיות מורכבים ולצרוך זמן רב, אשר יכל לשמש לעבודה תרפויטית ישירה יותר. כמו כן, ילדים עשויים לאבד עניין במשחקים קלים או שחוקים מדי (Gardner,1986) טען כי קלינאים עלולים להשתמש במשחקי הלוח באופן חסר זהירות ובזבזני אשר מונע כניסה לרבדים עמוקים יותר. בדומה, המשחק עלול לשמש את המטופל כאמצעי נוח להמנעות מכניסה לנושאים רגשיים- המיקוד בכללי המשחק מסיט את הפוקוס של הילד ממנו עצמו.
על אף שחלק מהקלינאים טוענים כי משחקי לוח תורמים ליצירת הקשר הטיפולי, יש שטוענים כי הם יכולים להיות בעלי השפעה הפוכה- האפשרות ליצור קשר עם מבוגר דרך אמצעי מובנה ונוח עלולה לבוא על חשבון יצירת קשר רגשי עמוק יותר.
המחלוקת סביב יעילות השימוש במשחקי לוח נובעת בחלקה הגדול מהיעדר מחקר שיטתי בתחום. המחקרים אשר בחנו את השפעת השימוש במשחקי לוח שונים סבלו מבעיות מתודולוגיות קשות כמדגמים קטנים, מדגמים שאינם קליניים, התבססות על תיאורי מקרה יחידניים וכן הלאה.
קווים מנחים לבחירת משחקי לוח ככלי לטיפול בילדים
ניתן לזהות מספר קווים מנחים אשר עשויים לסייע בתהליך בחירת משחקי קופסא והערכת השימוש בהם בתהליך הטיפולי. קווים אלו דורשים זיהוי של מטרות טיפוליות והערכת ההתקדמות לעברן באמצעות המשחק. יש לציין כי קווים אלו אינם מבוססים על מחקר אמפירי אלא על נסיונם של המחברים:
1. זהה את מטרת השימוש במשחק הלוח- האם המשחק מכוון לחיזוק הקשר הטיפולי או לרכישת מיומנויות ספיציפיות כמיומנויות חברתית והפחתת אימפולסיביות? קבע מראש כיצד תוכל להעריך את ההתקדמות ולדעת מתי להפסיק את המשחק. באופן אידיאלי, המשחק יפסיק כאשר המטרה הטיפולית מושגת, אך על המטפל להפסיק קודם לכן במידה והמשחק אינו אפקטיבי או מזיק.
2. כאשר אתה שוקל שימוש במשחק מסויים , התייחס למאפיינים הבאים:
האם מדובר במשחק מסחרי או ייחודי לשימושים טיפוליים?
מהי האוריינטציה הטיפולית המנחה את יוצר המשחק, במידה והוא טיפולי?
אילו מיומנויות המשחק מבקש להקנות (תקשורת, חיזוק אגו, פתרון בעיות וכד’)?
האם המשחק מיועד לקבוצת מטרה ספיציפית (נפגעי טראומה מינית, היפראקטיביים וכד’)?
3. שים לב שהמשחק תואם את גילו ורמתו ההתפתחותית של המטופל
4. במידה ומדובר במשחק תרפויטי, בדוק האם הוא אכן תקף.
5. שקול מראש כיצד להציג לילד את המשחק- האם להציג אותו כמשחק רגיל או משחק לשיפור מיומנויות ספיציפיות?
6. אם המשחק מכוון לקידום מטרות מחוץ לטיפול, כיצד תקדם את יכולת ההכללה מהטיפול לעולם החיצוני?
הערות סיכום
כפי ששאפירו (1993) טען, “קשה למצא תרפיסט אשר אין בקליניקה שלו לפחות משחק תרפויטי אחד; במרבית המקרים נמצא ארגז משחקים שלם”. בפועל, מטפלים אשר משתמשים במשחקים אלו משתמשים בהם בדרך כלל מבלי לקחת בחשבון את מלוא האפקט שלהם. עובדה זו מדגישה את הצורך בפיתוח כלי הערכה ומחקר אשר יאפשרו בחינה מעמיקה של יעילות משחי הלוח ואופן השימוש בהם.
ביבליוגרפיה
Matorin, A. I., & McNamara, J. R. (1996). Using board games in therapy with children. International Journal of Play Therapy, 5(2), 3.
