משחקים שבלב

חוסן רגשי אצל ילדים העליבו את הילד שלכם, והוא נפגע. החברה לא רוצה לשחק עם הבת שלכם, ולכם נשבר הלב. איך ילדים "בונים" חסינות נפשית, וכיצד אנחנו – כהורים – יכולים לעזור להם בתהליך המסובך הזה? בדרך כלל אתה מתחיל לחשוב על זה כשאתה הופך להורה. אתה מגיע לאסוף את הילד שלך מהגן או מבית הספר ורואה אותו עומד בצד ובוכה ואת החברים משחקים בלעדיו. מתחשק לך לבכות. מתחשק לך להרביץ לכל ה"חברים" שלו. מתחשק לך לעטוף את הילד שלך הרחק מהעולם החיצון. ובעיקר מתחשק לך לדעת האם תוכל לחסן אותו מפגיעות ועלבונות, לדאוג שהקשיים יעברו עליו בקלות יחסית, שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר. אנחנו הרי יודעים שהחיים הם לא פיקניק ועוד מחכים לו, כמו לכל אחד, לא מעט קשיים. הרבה פעמים אנחנו כהורים חושבים: האם הכנתי את הילד שלי לחיים? האם נתתי לו כלים להתמודד לבדו, גם כשלא אהיה לצידו לעזור, לרכך ולפתור את הבעיות? הרגע הקשה ביותר כהורה, עבורי, היה כשהילד היה גדול מכדי שאוכל להתערב ולסדר עבורו דברים. כל אחד נפגע, כל אחד נופל לעיתים. השאלה היא האם אנו אוספים את עצמנו, לומדים משהו וממשיכים הלאה עם פגיעה מעטה ככל האפשר, כמה זמן זה לוקח לנו, ואיזה מחיר נפשי אנחנו משלמים. איך "מגדלים" חוסן רגשי? כיצד נוצרת היכולת ללמוד מהנפילות שלנו, ולהתגבר. האם אפשר ללמד אותה? יכולת נפלאה זו נקראת חוסן רגשי או עמידות רגשית – resilience – בלע"ז, והיא מונח חדש יחסית בתחום הפסיכולוגיה. חוסן רגשי מוגדר כיכולת להסתגל בצורה טובה ללחץ, קשיים, טראומות או ארועים בלתי צפויים. באופן כללי, ניתן לפרשו כך שאדם נשאר יציב וממשיך לקיים רמות בריאות של תפקוד נפשי תקין גם במצבים קשים. זה לא אומר שלא נחווה צער, עלבון או קושי. זה לא אומר שלא נהיה רגישים לדברים שקורים לנו או סביבנו; אבל זה כן אומר שתהיה לנו יכולת להתאושש ולהמשיך הלאה. גם החוקרים בתחום האינטיליגנציה הרגשית שאלו את עצמם את אותן שאלות שאנחנו שואלים את עצמינו לגבי ילדינו הפרטיים. מה מבדיל בין החסונים רגשית יותר ופחות? ואיך מפתחים את זה? מרבית המחקרים בתחום נערכו בקרב ילדים ובני נוער במצבי סיכון – משפחות לא מתפקדות, עוני, אלכוהול, סמים ואלימות. המחקרים בדקו את יכולתם של הילדים להתגבר על נסיבות חייהם ולקיים חיים נורמלים לאחריהן. הסתבר באופן גורף ובמחקרים שונים, מכל קצות הגלובוס, כי כשליש מהילדים התגבר על טראומות העבר והצליח להשתקם. ההפתעה מהעובדה שיכולת כזאת קיימת, היתה כה גדולה בקרב החוקרים, עד שכשחקרו ילדים לאמהות דכאוניות ומצאו שחלקם מתפקדים, הם חשבו שדרך בנית המחקר שלהם מוטעית. הם לא יכלו להאמין שיש מי שיכול להתגבר, ולהיות עמיד לתנאים סביבתיים קשים. היום מסתכלים על מודלים עמידים שכאלה כדוגמאות להצלחה ובודקים מה התכונות והכוחות שאפשרו לילדים אלה להתגבר. אחד המחקרים המפורסמים והחשובים, נערך על ידי חוקרת בשם וורנר שליוותה 500 ילדים למשפחות עניות שעבדו במטעי הסוכר בהוואי. רבים מהם אף איבדו את עבודתם. הסתבר כי שני שלישים מהילדים שקעו בעולם העוני והאבטלה ופנו לחיי פשע והתמכרויות, ואילו שליש מהם התרוממו מעל נסיבות חייהם, התקדמו והצליחו. התבוננות שונה בתוצאות המחקר מציגה מסקנה שונה במקצת – שני שליש מהילדים לא הצליחו להתרומם מעל לנסיבות חייהם. אם ניתן יהיה להבין את המנגנונים פועלים על החסונים מביניהם, ניתן יהיה לעזור לרבים יותר. זהו הקו של הפסיכולוגיה החיובית, שהיא הכיוון החדש בפסיכולוגיה העכשווית – במקום לעסוק בפתולוגיות היא עוסקת במודלים מתפקדים היטב ומהם גוזרת דרכים ללמד התנהגות אפקטיבית. אבל אנחנו לא חיים במטעי הסוכר… רובנו לא חווה סיטואציות כה קשות כמו אלה שבדקו החוקרים. אבל הנושא חשוב, רלוונטי ונכון לגבי כל אחד מאיתנו. גם בחיים נורמטיבים ורגילים לגמרי יש קשיים ותסכולים; לא כל דבר הולך כמו שאנחנו רוצים, וקשה מזה – לא כמו שהילדים שלנו רוצים . ולפעמים אנחנו מקור התסכולים… ישנם כמה דברים שחשוב לדעת על החוסן הנפשי: חוסן נפשי כתהליך – אין פתרונות קסם שיהפכו את הילד לעמיד ואין גם "סופר ילדים" שעמידים בפני הכל. יש אפילו סכנה במחשבה שניתן "לייצר" ילד עמיד לחלוטין או שיש ילדים כאלה (ילדים של אחרים). הדבר יכול ליצור ציפיות מוגזמות מהילד, תחושת תסכול והעברת האחריות אליו – "אם לא התגברת, אתה אשם". התחסנות והעלאת העמידות היא תהליך, תהליך איטי והדרגתי. באיזה גיל מתחילים? – כמו הרבה יכולות אחרות, עדיף לפתח יכולות התמודדות אצל ילדים מגיל צעיר ככל האפשר, ורצוי שלפני גיל 10. עם זאת, גם אם לא עשיתם זאת, לא אחרתם את המועד. ניתן לפתח חסינות נפשית בכל גיל, אולם התהליך עשוי להיות ארוך וקשה יותר, כי צריך לשרש התנהגויות ותפיסות קודמות. מרכיבי החוסן הנפשי התכונות המרכזיות המאפיינות אנשים עמידים ומתוך כך, אלו שחשוב לפתח אצל ילדים כדי שיהיו עמידים, הן: יכולת להעזר באחרים. מסתבר כי העמידים יודעים לדבר עם אחרים על מאורעות חייהם, לבקש עזרה ולגייס אנשים לטובתם (מפתיע, לא? השורדים תמיד מצטיירים כקשוחים וסוליסטים, מן "רוכבים בודדים" כאלה) ראיה חיובית: ראית הדברים הרעים בחיים כחולפים הצבת מטרות ותכנון לעתיד: עצם קיומן של מטרות בחיים עוזר להתמודד עם תקופות קשות, יש למה לצפות ולשאוף בעתיד. אמונה בעצמך וביכולותיך: תחושת הערך עוזרת להתמודד. אם אי אפשר לשנות את ההווה אפשר לפחות ללמוד ולצמוח, ולהאמין שבהמשך תבנה לעצמך עתיד טוב יותר – כי אתה מאמין בעצמך וביכולותיך מודעות עצמית : היא החשובה ביותר, ופירושה להכיר ביכולותיך אלה, לזהות אותן ולהשתמש בהן. אז איך נחזק את החסינות הנפשית של ילדינו? כפי שניתן לראות, החסינות הנפשית בנויה למעשה על יכולות האינטיליגנציה הרגשית: יכולת להעזר באחר היא מיומנות יחסים בין אישיים, יכולת ראיה חיובית היא אופטימיות, אמונה בעצמך היא הערכה וקבלה עצמית, והכרה וזיהוי העצמי הן למעשה מודעות עצמית. לכן, הדבר הראשון שההורים יכולים לעשות עבור ילדם הוא לפתח מודעות עצמית ותובנה פנימית בילד. יש לפתח אצלו מודעות לרגשותיו, מחשבותיו, התנהגותו. כדאי ללמד אותו ללמוד מנסיונות, לגלות דברים חדשים על עצמו. מה הדברים שקשים לו, שמלחיצים או מצערים אותו. לראות מה פעל כשהוא עשה, איך לעשות יותר מאותו דבר. מה לעשות פחות. עליהם לפתח אצל הילד הערכה עצמית. להיות גאה בעצמו, לסמוך על עצמו שהוא יצליח, לחזק אותו. הערכה עצמית מבוססת על יכולותיו וגם על קבלת חולשותיו. וזה בסדר גמור לא להצטיין בכל דבר! חשוב ללמד את הילד להיות אופטימי, להאמין שיהיה בסוף טוב, שגם אם קשה עכשיו, נתגבר ועוד דברים טובים ורבים מצפים לנו. ללמד אותם ללכת הלאה, לא לעסוק במה שקרה יותר מדי, ולא "לחפור". להבין, ללמוד ממה שקרה וללכת הלאה. למצא את הדברים הטובים בכל יום, את הסימנים להשתנות חיובית בתקופות הקשות. כדאי לחזק את היכולות החברתיות של הילד, ללמד אותו ליצור קשרים חיוביים והדדים עם בני משפחה וחברים (כבר אמרנו כמה קשרים חברתיים וקבלת עזרה חשובים לבנית חוסן?). אם הוא ביישן או קשה לו, לעזור לו בצורה הדרגתית לבנות קשרים, לחשוף אותו לאנשים ויחסים (ולא להתעצל כי אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה וחברים עושים בגן…). למצוא ביחד איתו הזדמנויות למעורבות חברתית, לעזרה לאחר, גם בגיל צעיר. אין כמו עזרה לאחר לפתח תחושת שייכות, יכולת והדדיות – אני עוזר וגם יכול להיות נעזר. יכולות נוספות שחשוב לפתח אצל הילד בדרך לבנית עמידות הן הומור, גמישות יצירתיות ומוסריות. חשוב להאיר את תפקידו בסיטואציות השונות באור שונה מזה שהוא תופס: לשנות את הפרדיגמות. בהמשך הוא ילמד לעשות זאת בעצמו. למשל, להראות לילד שלא אוהב משחקי כדור ולכן נשאר בצד, שאכן נדרש אומץ להחליט לא לשחק, למרות שזה מה שכולם עושים וזה נחשב פופולרי יותר (זה לא סותר את האופציה לנסות לתת לו הזדמנות מוגנת לפתח את יכולותיו המוטוריות או לבדוק את המקורות לחוסר בטחונו בתחום). קוראים לטכניקה הזאת "גאוות השורדים". הדבר גם יחלחל לבנית ההערכה והקבלה עצמית שלו – הקבלה שאף אחד לא מושלם, שלכל אחד תכונות חזקות יותר ופחות ושזה לגמרי בסדר. ארגון החוזקות ובניית החוסן הרגשי אדית גוטנברג מ"הפרוייקט הבנלאומי לעמידות", מציינת 3 קטגוריות מרכזיות לארגון אותן חוזקות שתורמות לחוסן הרגשי: I have – יש לי- יש לי יחסים טובים ובריאים, חוקים וגבולות בבית ששומרים ומגינים עלי, מודלים חינוכיים ללמוד מהם I am- אני – אדם בעל חלומות, תקוות ואמונות, אדם אכפתי וגאה בעצמו. I can – אני יכול – לתקשר, לפתור בעיות, לווסת את עצמי ומה עושים עם הקטגוריות האלה? מגבירים את המודעות אליהן, כדי שכל ילד יזכור מה יש לו ובו, ומפתחים אותן כך שיתרמו להעלאת העמידות אצל הילד. מעניין ללמוד, אגב, שבנים שואבים יותר כוח מ"אני יכול" ובנות מ-"אני". בספרו החדש, מספר החוקר גולמן על 3 נערים שיוצאים לשחק כדורגל. שניים אתלטים והשלישי שמנמן ולא ספורטיבי. שני הנערים מתחילים "לרדת" על הנער:" מה, אחד כמוך הולך לשחק כדורגל? אתה בכלל לא שווה". הנער מביט בהם במבט שקט ואומר: "זה נכון, אני אכן גרוע בכדורגל. ניסיתי הרבה פעמים ללמוד ואני לא מצליח. לעומת זאת אני טוב בציור. אני יכול לצייר כל דבר". הנערים השתתקו ואחד אמר: "לא, אל תרד על עצמך, אולי אתה לא כזה גרוע. בכל מקרה אני יכול ללמד אותך כמה טריקים". הנער מודע ליכולותיו, מקבל ומעריך את עצמו על חוזקותיו וחולשותיו ובסך הכל אופטימי לגבי עצמו. במציאות של ימינו זה אולי נשמע קצת אוטופי, אבל אפשר ללמוד מזה על קבלה עצמית, ואולי גם ללמד את ילדינו. ההורה כמודל ילדים, ככל האנשים, נולדים עם רמות התחלתיות שונות של חוסן. כל אחד ידע להגיד כבר בגיל צעיר האם ילדו הוא מהחסונים או מהרגישים יותר. אבל לכל אדם יש את היכולת לעמידות. צריך רק להוציא את היכולת הזו לאור ולתמוך בה. ועל דוגמה אישית כבר דיברנו? ילדים לומדים בעיקר ממודלים. אז תשתמשו במודעות העצמית ותבדקו – איזה מודל אתם מהווים? איך אתם מתנהגים כשמשהו קורה לא כמו שציפיתם או רציתם? עד כמה מהיכולות האלה אתם מפגינים? האם אתם צריכים להתחיל לטפל בעצמכם בדרך אל הילד? ושוב חשוב להזכיר: זה תהליך ולא זבנג וגמרנו ולכל אחד קצב משלו וסגנון משלו. עלינו כמבוגרים להסתכל קדימה ופחות על עברינו והדברים שעשו הורינו, לבדוק את עצמינו וכיצד אנחנו מתמודדים ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. ההסתכלות היא להמשך ויש בידינו את היכולת לתרום לפיתוח החוסן של ילדינו. המאמר נכתב ע"י: ניבה דולב והועתק מאתר הלול, הורות בגובה העיניים

חשיבה חיובית יפה לבריאות מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות מצביעים בברור על כך שאנשים הנוטים לחשוב באופן חיובי (חשיבה חיובית) הינם אנשים המתארים את עצמם כבעלי איכות חיים טובה, כבעלי רמת אושר גבוהה, סיפוק ושביעות רצון טובים. הם מצליחים יותר מבחינה משפחתית, חברתית ותעסוקתית מאשר אלה אשר בדרך כלל נוטים לחשוב בצורה שלילית. הרגשה טובה (פחות רגשות שליליים), מניעה למעורבות ולתחושת השתייכות, ליצירתיות, לקבלת החלטות טובות ויעילות, לתחושה של חיים משמעותיים ובעלי עניין. הוכח שאנשים אופטימיים, בעלי חשיבה חיובית נוטים לחלות פחות והחלמתם מהירה יותר מאשר הפסימיים. לקראת סוף המאה שעברה החלו חוקרים לבדוק את השפעת החשיבה החיובית על חיינו בעקבות הפסיכולוג החוקר ד"ר מרטין סילברמן (Martin Silverman), שהכניס ללקסיקון ההתנהגות את המושג "פסיכולוגיה חיובית". ד"ר סילברמן בדק מה גורם לאנשים להיות מאושרים ולאו דווקא מה גורם להם להרגיש אומללים, לסבול מטראומות, מעכבות ומה הם הגורמים לתגובות התנהגותיות ורגשיות הדורשות התערבות טיפולית. סילברמן טען שהמטרה של כל בני האדם היא להיות מאושרים. הרדיפה אחרי האושר עוזרת לקבל החלטות והיא המניע העיקרי של המין האנושי. באותה נשימה, אפשר לומר שאושר הוא אחד הדברים הכי חמקמקים וקשים להשגה, בראש ובראשונה מכיוון שקשה להגדיר מהו אושר, ושנית, מפני שקשה לנו להבין מה יעשה אותנו מאושרים. סילברמן בדק האם אושר היא תכונה מולדת או נרכשת, כלומר, האם ניתן ללמוד להיות מאושרים, לשנות דפוסי חשיבה כך שיהיו מועילים יותר וידידותיים יותר. הגישות של המאמינים בפסיכולוגיה החיובית ובשיטת הטיפול החשיבתי – התנהגותי (C.B.T) טוענות שיש הנולדים עם יכולת טבעית להיות מאושרים, אך גם שניתן בכל גיל לשנות דפוסי חשיבה ובהתאם את דפוסי ההתנהגות. ניתן לבדוק את דפוסי החשיבה, לבחון מהם הדפוסים השגויים או המעוותים, לתרגל ולהתרגל לחשיבה חיובית מועילה. אהרון בק (Aaron Temkin Beck) שהינו אבי הגישה "הרציונל – ריגושית" טוען שהתגובה והרגשות כלפי ארוע מסוים מבוססים על החשיבה הקודמת לתגובה ושהמחשבה היא הקובעת את התגובה. לכן, נוכל לראות לגבי אותו ארוע תגובות שונות אצל אנשים שונים. לדוגמא, אצל אנשים המעורבים בתאונה, נראה כאלה שמאבדים עשתונות ואחרים שמתעשתים, שמתגייסים לעזור. מסתבר שיש לרבים דווקא נטייה לכיוון חשיבה בתבניות שליליות, יש מחשבות שליליות הצצות באופן כמעט אוטומטי, ויש להיות מודע להטייה זו. מודעות להצפה של מחשבה שלילית מעלה את היכולת ליצור מרחב חדש של מודעות: היכולת לשאול את עצמנו – האם המחשבות האלה הן אמיתיות? אילו ראיות תומכות במחשבה זו או אחרת? האם יש דרך אחרת להתבונן במצב? שאלות אלה פותחות דלת של הזדמנויות ואפשרויות חדשות לקשת אחרת של תגובות. מסתבר שלרוב "הנבואה" אכן מגשימה את עצמה. אופטימיות, אמונה ביכולת להצליח ולהשיג את הרצוי מביאה להצלחות ולהישגים רצויים, בעוד אמונה פסימית גוררת תוצאות שליליות. מה משפיע על מידת האושר? למרות מה שחושבים, עושר הוא אמנם גורם חשוב כדי להשיג רמת איכות חיים טובה, כולל רמת בריאות טובה, אך מעל רמה מסוימת הוא אינו מקנה בהכרח גם אושר. הפרופסורים כהנמן וטברסקי (חתני פרס נובל) הוכיחו שמשפחה איננה מאושרת יותר כאשר היא עשירה יותר. לפי המחקרים שלהם – השפעת העושר החומרי על האושר היא בעיקר באמצעות מדידה יחסית לעצמם או לאחרים.קיימות מטרות עושר הנחשבות לחשובות לפני שמשיגים אותן (דירה מפוארת, הצלחה במבחן חשוב, רכב יוקרתי וכו'), אבל לאחר השגתן החשיבותן כמעט מתבטלת. עוגנים אחרים חשובים להשגת האושר ולפי מחקרים רבים אפשר לסכם שרוב בני האדם מאושרים כאשר הם מוצאים משמעות בחיים (גם במצבים קשים), תעסוקה משמעותית ועניין. רמות נמוכות של קשרים חברתיים, של פעילות חברתית ושעמום מסוכנים לבריאות ממש כמו עישון סיגריות או עודף משקל. כבר בעבר אריסטו וסוקרטס שמו דגש על עשייה. האושר לדעתם הינו פעולה של עשייה ותוצאה של עשייה. ובכן מה מומלץ לעשות? שומרים על חשיבה חיובית. מזהים את החוזקות ואת המחשבות הגורמות הרגשה טובה, ומשתדלים לחשוב מחשבות כאלה מדי יום. שומרים על עשייה חיובית ועל עיסוקים מהנים. ממשיכים בפעילויות בהן יש תחושה של הצלחה ושל סיפוק. משמרים בעשייה היומיומית תחושה של שליחות, הערכה עצמית וסיפוק. שומרים על קשרים חברתיים ועל פעילות חברתית. מתנדבים לעשות למען האחר. מחקרים מצביעים על כך שמתנדבים בריאים יותר בנפש ובגופם. חלקם אף חשים שההתנדבות מועילה להם יותר מאשר לארגון בו הם מתנדבים. מכירים ומוקירים תודה. מסתבר שהנוטים להכיר תודה על דברים, גם על אלה שהתרחשו בחינם, חיים יותר. מתעמלים, מטפחים את הגוף ואת הנשמה. נשמרים מרגשות שליליים כגון: אשם, קנאה, רחמים עצמיים. מבינים כי כישלון הוא חלק מהדרך להצלחה. אדיסון נכשל עשרות פעמים במעבדה שלו לפני  שהגיע לפתרון – נורת חשמל יעילה וזולה. הוא טען שכל כשלון רק קירב אותו להצלחה. נהנים מהדרך. רק דרך מאתגרת ומעניינת מובילה ניצחון. הרבי נחמן מברצלב אמר "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך, וודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות." הועתק מהאתר של המרכז הרפואי בני ציון  [product_category category="משחקים למורים ליוגה"]

מודעות עצמית והשפעתה על ההורות לעיתים מפריע לנו משהו בילד שלנו. מפריע לנו כי הוא מזכיר לנו את עצמנו. מפריע לנו שהילד חווה דברים שכאבו לנו או שסבלנו מהם בנעורינו והיינו רוצים לחסוך ממנו, או מפריע לנו שהילד מתנהג בצורה שונה מאידיאל הילד שיושב לנו בראש ובכך פוגע בתדמית ההורית שלנו – פתאום אנחנו מרגישים הורים לא מספיק טובים (לאיזה מן הורים יש ילד שלא נותן נשיקה לדודה בלומה??). אנחנו פגועים, עצובים, כועסים או מאוכזבים. קל לקחת את גידול הילדים באופן רגשי, לקבל דברים כפגיעה אישית, להתרגז או להעלב, לחשוב מחשבות שליליות ולהגיב מתוך רגשות אלה. זה בדיוק המקום בו נכנסת המודעות העצמית. הפעולה של להיות מודע לרגשות האלה, לזהות אותם, להבין מה אנחנו מרגישים, למה אנחנו מרגישים כך, כיצד הרגשות גורמים לנו לפעול ולהבין מה אנחנו בוחרים לעשות. זה השילוב בין הרגש, לחשיבה ולהתנהגות. זהו בסיסה של האינטיליגנציה הרגשית. בראיה רחבה יותר, מודעות עצמית כוללת לא רק את הרגשות אלא גם את מערכת הערכים שלנו, הפרדיגמות שלנו, ההרגלים שלנו- המכלול שהוא "אנחנו". על הפרדיגמה ההורית מי שמכיר את עצמו יודע לא רק איך הוא מרגיש אלא גם מה חשוב לו, מה ערכי הליבה שלו והאם הוא פועל על פיהם או סוטה מהם. כשאדם מודע לעצמו, הוא חושב גם על לאן הוא הולך ומדוע הוא רוצה ללכת לשם והאם החלטותיו ובחירותיו מקדמים אותו בדרך הנכונה לו. הוא מודע לפרדיגמות – שהן המפות התפיסתיות שלו ומה מונח מאחוריהן – האם הן נשענות על בסיס מוצק ותואמות את מערכת הערכים שלנו. "ילד הוא יצור חלש הזקוק להגנה" היא פרדיגמה ל"מהם ילדים" בדיוק כמו "ילד יכול להסתדר לבד ולא צריך לכרכר סביבו". "העולם הוא מקום נפלא" כמו גם "העולם הוא מקום מסוכן ויש להזהר ולהשמר" כולן תפיסות קבילות. הן מניעות את התנהלותם של ההורים האוחזים בהם בין אם הם מודעים להן או לא, אבל כל אחת מהן מניעה את ההורה בכיוון אחר. כדאי לנו להיות מודעים לפרדיגמות שלנו, לבדוק מהן ואיך הן משפיעות על הדרך בה אנחנו מגדלים את ילדינו, האם הן הנכונות לנו. חשוב לזכור שאין אמת אחת ושאם ההיפך של שחור הוא לבן, ההיפך של אמת היא אמת אחרת. לכן לעיתים כדאי לבדוק גם פרדיגמות חלופיות ולנסות להבין אם יש בהן משהו שמתאים לנו. הרגלים נדבך ראשון בפרדיגמה ההורית ההיא ההרגלים. לכולנו יש הרגלים. חלקם סתמיים כמו סדר הפעולות בבוקר או ההרגל לקרא את העיתון מהסוף (ולא לסגור את משחת השיניים), אבל חלקם הרגלים עמוקים יותר וקשורים להתנהלות המשמעותית יותר שלנו. רוב האנשים אינם מודעים למה שהם עושים מתוך הרגל, לדרך בה ההרגלים משפיעים על אחרים וכיצד חלק מההרגלים מקלקלים לנו. חשבו למשל על התנהלות הבוקר שלנו עם הילדים, מההתלבשות (או אי ההתלבשות) בבוקר ללשתות את החלב (או לסרב לשתות אותו). יש לנו בד"כ רפרטואר הרגלי תגובה קבוע: מנדנוד לכעס, להתעלמות או הפצרות ושוחד. עכשיו תעשו חשבון כמה הרגלים כאלה פרוסים על פני היום, השבוע, החודש, השנה. לא קל להפרד מהרגלים כאלה. גם אם מנסים. השלב הראשון הוא להתבונן בעצמנו ולזהות אותם. אחר כך לבחון אלו מהם משרתים אותנו ואלו תוקעים אותנו או מקשים עלינו את החיים ואז לנסות להפרד מהם. לכן, לגבי כל אותם דברים המרכיבים אותנו ואת ההורות שלנו – הרגשות, הפרדיגמות, ההרגלים והצרכים, הרצונות וה"שריטות" שלנו – מודעות עצמית של הורה חשובה ראשית כלפי עצמו, דרך ההיכרות שלו עם עצמו. אדם מודע רגשית ריאלי יותר באשר לעצמו, מבטא רגשות באופן חופשי ופתוח, מבין מה עובר עליו, מכיר את מגבלותיו וחי עמן בשלום, אך גם מנסה לשפר אותן (ויכול גם לצחוק על עצמו). הוא מזהה תופעות ובעל יכולת בחירה- בחירת התגובה הרצויה, הנכונה לו והמקדמת ביותר. הורות מודעת נדבך שני היא מודעות עצמית של ההורים בהקשר להורות שלהם. מהם הערכים שלהם כהורים, מה חשוב להם, כיצד הם רוצים לגדל את ילדיהם, מהם הדגשים החשובים ביותר, על מה לא יוותרו ועל מה אפשר לוותר (שהרי אי אפשר לירות לכל הכיוונים). הורות צריכה להיות דבר מושכל, מודע. הנדבך השלישי הוא מודעות לילד שלנו. רק אדם מודע לעצמו יכול להיות מודע לאחר (וכאן חזרנו שוב לסינרגיה בין המרכיבים). רק מתוך תהליך ההכרות שלנו עם עצמינו אנחנו יכולים לעשות את אותו תהליך לגבי הילדים שלנו, ולהבין מי הם ומה מרכיב אותם. מה הם מרגישים בסיטואציות שונות, מה הם חושבים ומה דפוס התגובה שלהם. מה נקודות החוזק שלהם ומה האתגרים, מה מקל עליהם להתמודד ומה אנחנו רוצים לפתח. כשאני יודע שהילד שלי נצמד כי הוא חושש לאבד אהבה, אני לא כועס עליו שהוא "נדבק". אני מבין את הרגשות שלו, את מה שהוא חושב ופועל לשנות את תחושותיו ולחזק אותו וכך ההתנהגות ה"נדבקת" תשתנה. ילדים בדרך כלל לא קמים בבוקר ומחליטים להיות מעצבנים. משהו עומד מאחורי ההתנהגות. מכאן נגזר הנדבך האחרון- המודעות של הילד לעצמו ולרגשותיו. ואז באה שאלת השאלות: איך נפתח את המודעות העצמית של ילדינו. וככל שהמילה גדולה ובומבסטית, כל ילד יכול לפתח אותה בהתאם לשלב ולגיל בו הם נמצאים. זה לא סרט למבוגרים בלבד. ראשית, בעצם המודעות שלנו אנו נתנהל אחרת עם הילדים. נהווה מודל לחיקוי וננהג איתם ממקום נכון יותר, מודע, קשוב להם ובעל אג'נדה חינוכית מוצקה יותר. והרי ילדים לומדים הכי טוב ממודלים. אם אנו חושבים באופן עקבי ורציף על חינוך ילדינו, לעקרונות המנחים אותנו ולפעולות שאנו נוקטים ומתכננים לנקוט ואנחנו מודעים להם ולעולמם הפנימי, אם אנו רואים באמת לנגד עינינו את הילד שלנו – לא דמות דמיונית שאנו רוצים לראות – ואנחנו לא משליכים את החלומות והחששות שלנו עליו, הרי נקטנו צעדים לחינוכו כבר מיום לידתו. אם אנו עונים על צרכיו במשך כל הזמן ומחזקים את הדרוש חיזוק לאורך כל הדרך – אנו מגדלים את הילדים באופן פרו-אקטיבי. ובכל זאת, מה לנו ולתאוריות? למי יש זמן וכוח? הרי אנחנו צריכים להתמודד עם הילדים יום יום, שעה שעה וברוך השם יש עם מה להתמודד.. ובסדר היום האינטנסיבי שלנו, מספיק יפה מצידנו אם נצליח לעבור את היום בשלום. מי צריך פילוסופיות כשהילד "חוטף קריזה" מול מדף הממתקים כשסרבנו לקנות לו את הממתק החמישי או מפליק לאחותו הקטנה שפשוט עברה בסביבה. אנחנו הרי רק רוצים לדעת מה הכי נכון לעשות, לא? אז זהו, שצריך גם וגם. כמו שאומרים: " אם אתה לא יודע לאן אתה שט, שום רוח לא תביא אותך לשם". נכתב ע"י : ניבה דולב המאמר הועתק מאתר הלול, הורות בגובה העיניים