המשחק הטיפולי – מאמר מאת טל זכרין
המשחק הטיפולי הוא מושג תיאורתי המתאר מרחב טיפולי יחודי הנוצר בין הילד, למטפל ולמשחק. במאמר זה אציג את תהליך התפתחות המשחק הטיפולי כחלק מעבודתי עם ילדי שדרות בשני העשורים האחרונים האחרון.
התפתחות המשחק הטיפולי – בנימה אישית
שמי טל זכרין. בהכשרתי אני עובדת סוציאלית – MSW ומטפלת סומטית- SEP, מומחית בטיפול בטראומה. אני עובדת עם תושבי שדרות והישובים סביבה, ומתרכזת בחיזוק החוסן האישי והקהילתי דרך טיפול קבוצתי, משפחתי ופרטני.
לאורך השנים הארוכות בהן אני עוסקת בטיפול באוכלוסיה המתמודדת מזה שני עשורים עם חשיפה ממושכת לטראומה, מצאתי את עצמי לא אחת, עם הרגשה שהכלים הרבים שעומדים לרשותי כאשת מקצוע אינם מספקים את הצרכים המורכבים של האוכלוסייה עמה אני עובדת. מקום מאתגר זה היווה עבורי את הקרקע לפיתוח של סדרת משחקים טיפוליים – ״משחקים שבלב״.
לפני שאסביר את המושג “המשחק הטיפולי”, אני רוצה לספר קצת על החיים בשדרות, מזוית ראיה של אשת טיפול ותושבת העיר. העיר שדרות חשופה מאז שנת 2000 לירי טילים מתמשך מכיוון רצועת עזה. במהלך שנים אלו, כתוצאה מירי הטילים, נהרגו 18 בני אדם, מבוגרים וילדים. בנוסף, אנשים רבים נפצעו בגופם, לקו בחרדה ונזק משמעותי נגרם לבתים ולרכוש (Dekel & Nuttman-Shwartz, 2009). למרות שילדות אמורה להיות התקופה הכי מהנה וחסרת דאגות במהלך חייו של אדם, לא כך הדבר הוא עבור ילדי שדרות. חווית החיים הבסיסית של תושבי שדרות בכלל וילדים בפרט היא חווית חיים חסרת בטחון – העולם עבור ילדי שדרות – אינו מקום בטוח! גם כאשר יש הפוגה בת ימים, שבועות ואף חודשים, תגובותיהם של ילדים רבים באזור ממשיכות להיות דריכות ומתח (Brom et al., 2007; Pat-Horenczyk et al., 2012; Solomon & Lavi, 2005) וכל התרעה נוספת של “צבע אדום” משחזרת עבורם את החוויה הטראומטית (Baum, 2012).
בשנים ארוכות אלו ילדי שדרות לא הורשו כמעט לצאת ולשחק בהפסקות או אחר הצהריים פשוט כי היה מסוכן מידי. אט אט נפגעה יכולתם של הילדים בשדרות לשחק ויחד עם פגיעה זו התפתחו פתולוגיות רבות נוספות. עיכוב בהתפתחות קשיי למידה, ירידה בתפקוד קוגניטיבי, קשיים בוויסות הרגשי, עוררות גבוהה( Pat-Horenczyk et al., 2007, 2012; Sagi-Schwartz, 2008; Solomon & Lavi, 2005; Skuse, 2011), רגישות שמיעתית ותחושתית, תחושת עתיד מוגבלת ופסימית וקושי במתן אמון באחרים (Feldman & Vengrober, 2011).
בשנת 2000, כשהתחלתי לעבוד עם ילדי שדרות היה צורך בהתערבות מהירה מאוד לאוכלוסיה גדולה מאוד. מה שהוביל אותי לפתח את המשחקים הייתה הבנה אינטואיטיבית כי יש משהו במשחק שיאפשר לי גישה מהירה אל ליבם של הילדים, שיאפשר לי ליצור עימם קשר ואמון. ככל ששיחקתי עם הילדים בשדרות ועם כל משחק נוסף שפיתחתי התגברה בתוכי ההבנה לגבי חשיבות המשחק והיכולת לשחק כאמצעי לטיפול בטראומה.
חשיבותו של המשחק להתפתחות האנושית
התבוננות בטבע מלמדת אותנו כי בעלי חיים משחקים מיום היוולדם. גור שלא לומד דרך המשחק איך לצוד – הישרדותו מוטלת בספק. גוזל שלא לומד דרך המשחק לעוף ימות אף הוא. תינוק שאינו מושיט את ידו לאחוז בקישוט שתלוי על מיטתו מעורר את דאגתה של הסובבים אותו. מכאן אנו למדים שגם אם משחק הוא הזדמנות להנאה שמחת חיים צחוק וחוויה חיובית, הוא כנראה קודם כל עונה על צורך קיומי והישרדותי. המשחק מהווה כלי ראשוני אינטואיטיבי להתפתחות תקינה של ילדים כמו של בעלי החיים בשל היותו כלי רב ממדי ובמהלך התפתחותו של הילד המשחק נשאר אבן יסוד של העולם הפנימי ומציאת הדרך מהפנים החוצה. היכולת לשחק, ללמוד ולהתפתח דרך המשחק הופך לדרך מוכרת עבור הילד, דרך שתשרת אותו להמשך חייו.
חשיבות המשחק החברתי קבוצתי
האינטימיות הנוצרת במשחק הטיפולי והקבוצתי מפתחת תהליכי סוציאליזציה וחיברות כגון הבנת גבולות וכללים, הבחנה בין מותר ואסור, לכידות, חברות, קשר ושייכות. המשחק מאפשר הזדמנות להתאמן, לתרגל ולרכוש מיומנויות כגון עבודת צוות, תכנון אסטרטגיה,יחסי גומלין ושיתוף פעולה וכן מיומנויות רגשיות כגון התמודדות עם הפסד והצלחה, רמאות ויושר, שמחה לאיד ושמחה בהצלחת האחר. כך מתפתחים יכולות בסיסיות של תקשורת כמו הקשבה, סבלנות, פשרה, וויתור. תהליך משמעותי נוסף המתרחש דרך המשחק החברתי הוא תהלך למידה המתקיים דרך התבוננות וחיקוי האחר.
המשחק הוא מרחב פוטנציאלי של היווצרות חיים משמעותית, התרחשות בוראת של העצמי. היכולת לשחק היא מרחב בו נובע מעיין היצירתיות של כל ילד, מגרש המשחקים הרגשי המאפשר חיים, במובן – אני משחק משמע אני קיים.
המשחק הטיפולי – המשגה
המשחק הטיפולי הוא משחק המכיל בתוכו שני מרחבים בו זמנית: מרחב אחד בו קיימים כללים וחוקים מעולם המשחק, ומרחב שני בו קיימים כללים וגבולות מעולם הטיפול. כששני המרחבים הללו נפגשים יחד, נוצר מרחב חדש בטוח ומוגן של אפשרויות פוטנציאליות לטיפול, למידה, ריפוי וצמיחה. דרך המשחק מתאפשרת חשיפה רגשית, מקום להבעה ותקשורת, סובלימציה של רגשות כמו תוקפנות, תסכול ואכזבה לצד הנאה, שמחה, הומור, סקרנות והתרגשות. המשחק הטיפולי הוא חוויה חד פעמית וייחודית שבבסיסה קיים מפגש בין האינטראקציה האישית והאינטראקציה הבין אישית. חוויה ייחודית זו מתאפשרת דרך סטינג קבוע בו הכללים והחוקים ברורים אך מעצם טבעו של משחק הוא גמיש ויצירתי. מרחב המשחק הטיפולי הוא שער כניסה לעולם בעל איכות ילדית, המסירה הגנות ומסכות והעמדת פנים. זהו מרחב המאפשר לחזור לחוויות ראשוניות של קבלה ללא תנאי וייצוג יחסי אובייקט ובכך לתמוך בתיקון תהליכי ההתקשרות הבסיסיים.
המשחק הטיפולי מאפשר לילד רגעים של למידה וגילוי עצמי לצד הזדמנות להיות שייך, תורם ופעיל. כל ילד מביא איתו אל מרחב המשחק הטיפולי את השלב ההתפתחותי על רצף הגיל, את הצרכים היחודיים לו, המזג האישי, והקשיים אתם הוא מתמודד. המשחק הטיפולי מאפשר נגיעה עדינה במורכבויות רגשיות, חברתיות והתנהגותיות בשילוב הומור קלילות יצירתיות ודמיון שהם אבני הדרך של כל משחק. דרך משחק טיפולי ניתן להגיע בקלות ובמהירות יחסית ליצירת קשר עם ילדים המתנהגים בביישנות, מופנמות, חוסר רצון לתקשר, חרדה ועד ילדים הסובלים מטראומות שונות מכיוון שאף ילד אינו חסין בפני התשוקה לשחק.
האינטראקציה תוך כדי המשחק הטיפולי מאפשרת תהליך חיובי של יצירת קשר ודיאלוג “בגובה העניים” החשוב כל כך לביסוס אוטונומיה ומערכות יחסים. שני הצדדים – ילד ומבוגר, שחקנים במשחק, על שניהם חלים כללים זהים, ולשניהם סיכוי שווה לנצח או להפסיד. עבור הילד, נתפס המבוגר במשחק הטיפולי כמודל להתמודדות וכדמות סמכותית מרגיעה מנחמת ויוצרת בסיס בטוח. עבור המבוגר המשחק הוא הזדמנות לגלות ולפתח את עצמו.
כך הופך המשחק הטיפולי לראי מעודן דרכו מתבוננים המטפל והמטופל, המבוגר והילד, על דפוסים התנהגותיים, רגשיים ומחשבתיים. התבוננות זו מרחיבה את המודעות ומאירה קשרים אפשריים בין סגנון המשחק של כל אחד, הקונפליקטים הפנים והתוך אישיים, הבחירות ההתנהגותיות והשתקפותם במציאות החיים היומיומית. התהליך הטיפולי ממשיך להתקיים גם כשהמשחק מסתיים דרך תהליך רפלקטיבי הנע בין החוויה בזמן המשחק למציאות הקונקרטית בין העשייה (doing) לבין ההוויה (being) הנמצאים בבסיס כל תראפיה באשר היא.
מקורות
Baum, N. (2012). ‘Emergency Routine’: The Experience of Professionals in a Shared Traumatic Reality of War. British Journal of Social Work, 42, 424-442.
Brom, D., Pat-Horenczyk, R. & Baum, N., (2007). Children in the wake of the second lebanese war: Findings of the city-wide school based screening process in nahariya. Report submitted to the Municipality of Nahariya, Northern New Jersey Federation, Israel Trauma Coalition and the United Jewish Communities.
Dekel, R., & Nuttman-Shwartz, O. (2009). PTSD and PTG following Qassam attacks: Correlations and contributors among development town and kibbutz residents. Health and Social Work, 34, 87-96.
Pat-Horenczyk, R., Abramovitz, R., Peled, O., Brom, D, Daie, A. & Chemtob, C. M. (2007). Adolescent exposure to recurrent terrorism in Israel: Posttraumatic distress and functional impairment. Journal of Orthopsychiatry, 77, 76-85.
Pat-Horenczyk, R., Achituv, M., Kagan-Rubenstein, A., Khodabakhsh, A., Brom, D., & Chemtob, C. (2012). Growing up under fire: Building resilience in young children and parents exposed to ongoing missile attacks. Journal of Child & Adolescent Trauma, 5, 303-314.
