פורסם ב-

משחקים ואומנות ככלים טיפוליים

משחקים ואומנות ככלים טיפוליים

משחקים ואומנות ככלים טיפוליים

משחקים ואומנות ככלים טיפוליים הם שיטות ודרכי טיפול חדשות ואפקטיביות בעולם של מודעות שהולכת ומתפתחת באשר למורכבותה של הנפש האנושית.משחקים ואומנות ככלים טיפוליים התווספו לארגז הכלים הטיפוליים, כשמובן מאליו ובכל זאת כדאי לציין שמדובר בכלים שמבוססים על מחקרים מעמיקים, ושבאופן כללי תחום רפואת הנפש מתמקצע – התמקצעות שבאה לידי ביטוי בפיתוח משחקים בעלי יכולות טיפוליות מרשימות כמו גם לימודי תרפיה באומנות שמכשירים אנשי מקצוע מיומנים מאוד שיכולים לחולל פלאים.

איך משחקים מהווים כלי טיפולי?

משחקים הם כלי טיפולי אפקטיבי מאוד, בעיקר בזכות היכולת שלהם למוסס התנגדויות. מטופלים רבים מתנגדים לטיפול, מסיבות שונות, ואילו משחקים מאפשרים לגעת בנושאים רגישים ובנקודות כואבות מבלי להצהיר על התהליך כ”טיפול” – כך שאין גם התנגדות וניתן להפיק רווחים משמעותיים וליצור פריצות דרך של ממש.

בנוסף המשחקים מבוססים כאמור על שיטות טיפול “רגילות” במצוקות רגשיות שונות, לוקחות מהם אלמנטים חיוניים ובעצם מהווים שילוב של טיפול עם משחק. בהתאם הן אפקטיביות מאוד עבור ילדים, אבל גם המבוגרים יותר עשויים להיתרם.

דוגמה למשחק שהוא כלי טיפולי רב יכולות היא “מעמקים“. משחק זה כולל קלפים שהם “משאבים”, כלומר חיבור לכוחות חיוביים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, וקלפים שהם “מעמקים” – אירועים מורכבים שגם הם חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו ומחייבים התמודדות נכונה, בין השאר בעזרת אותם משאבים שקיימים אצל כולנו. משחק זה אפקטיבי בעיקר לטיפול בטראומות, בזכות העלאת כל אותם משאבים שיש לנו למודעות, ואפשור השימוש בהם כדי לעלות גם מהמעמקים הכי עמוקים. משחק זה מבוסס על שיטת הטיפול S.E.P (ראשי תיבות של הביטוי Somatic Experience Practitioner)

עוד דוגמה למשחק שהוא כלי טיפולי היא “רגע של רגש” – שמטרתו פיתוח אינטליגנציה רגשית בקרב ילדים. משחק זה מפתח מודעות למגוון רחב של רגשות שקיימים אצל כולנו, בכל רגע בחיים, ובנוסף גם לעוצמת כל רגש כשהוא מתעורר. באמצעות לוח מיוחד לומדים הילדים (וגם המבוגרים שמתקשים בכך) להביע את הרגשות שלהם ולהתחבר טוב יותר לעצמם.

חשוב לציין שישנו מגוון רחב של משחקים טיפוליים, כולל כאלה ייעודיים לשינוי תזונתי, לטיפול בבעיות קשב וריכוז, לבעיות בזוגיות, למגזר הדתי, לציבור הערבי ועוד ועוד.

איך אמנות מהווה כלי טיפולי?

גם אמנות, כמו משחקים, ממוססת התנגדויות לטיפול ומאפשרת להעלות למודעות תכנים שבכל דרך אחרת המטופלים מתקשים מאוד להעלות, ועל כן גם אין דרך להתמודד איתם.

טיפולים אלה מתבצעים ע”י אנשי מקצוע מיומנים, בוגרי לימודי תרפיה באומנות במוסד מוכר, ובהקשר זה כדאי להדגיש שמסלולי לימוד אלה מוצעים רק לקראת תואר שני, כלומר למי שהם כבר בוגרי תואר ראשון במקצוע טיפולי או באמנות.

לימודי תרפיה באומנות מכשירים את הבוגרים לעזור לבני אדם לרפא מצוקות רגשיות בעזרת כלים שונים מעולם האמנות, בין אם דרך יצירת יצירות בעצמם ובין אם דרך התבוננות ביצירות אמנות ושיחה אודותיהן.

פורסם ב-

חוסן רגשי אצל ילדים

חוסן רגשי אצל ילדים

העליבו את הילד שלכם, והוא נפגע. החברה לא רוצה לשחק עם הבת שלכם, ולכם נשבר הלב. איך ילדים “בונים” חסינות נפשית, וכיצד אנחנו – כהורים – יכולים לעזור להם בתהליך המסובך הזה?
בדרך כלל אתה מתחיל לחשוב על זה כשאתה הופך להורה.
אתה מגיע לאסוף את הילד שלך מהגן או מבית הספר ורואה אותו עומד בצד ובוכה ואת החברים משחקים בלעדיו. מתחשק לך לבכות. מתחשק לך להרביץ לכל ה”חברים” שלו. מתחשק לך לעטוף את הילד שלך הרחק מהעולם החיצון.
ובעיקר מתחשק לך לדעת האם תוכל לחסן אותו מפגיעות ועלבונות, לדאוג שהקשיים יעברו עליו בקלות יחסית, שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר. אנחנו הרי יודעים שהחיים הם לא פיקניק ועוד מחכים לו, כמו לכל אחד, לא מעט קשיים.
הרבה פעמים אנחנו כהורים חושבים: האם הכנתי את הילד שלי לחיים? האם נתתי לו כלים להתמודד לבדו, גם כשלא אהיה לצידו לעזור, לרכך ולפתור את הבעיות?

הרגע הקשה ביותר כהורה, עבורי, היה כשהילד היה גדול מכדי שאוכל להתערב ולסדר עבורו דברים.
כל אחד נפגע, כל אחד נופל לעיתים. השאלה היא האם אנו אוספים את עצמנו, לומדים משהו וממשיכים הלאה עם פגיעה מעטה ככל האפשר, כמה זמן זה לוקח לנו, ואיזה מחיר נפשי אנחנו משלמים.
איך “מגדלים” חוסן רגשי?
כיצד נוצרת היכולת ללמוד מהנפילות שלנו, ולהתגבר. האם אפשר ללמד אותה?
יכולת נפלאה זו נקראת חוסן רגשי או עמידות רגשית – resilience – בלע”ז, והיא מונח חדש יחסית בתחום הפסיכולוגיה.
חוסן רגשי מוגדר כיכולת להסתגל בצורה טובה ללחץ, קשיים, טראומות או ארועים בלתי צפויים. באופן כללי, ניתן לפרשו כך שאדם נשאר יציב וממשיך לקיים רמות בריאות של תפקוד נפשי תקין גם במצבים קשים.
זה לא אומר שלא נחווה צער, עלבון או קושי. זה לא אומר שלא נהיה רגישים לדברים שקורים לנו או סביבנו; אבל זה כן אומר שתהיה לנו יכולת להתאושש ולהמשיך הלאה.

גם החוקרים בתחום האינטיליגנציה הרגשית שאלו את עצמם את אותן שאלות שאנחנו שואלים את עצמינו לגבי ילדינו הפרטיים. מה מבדיל בין החסונים רגשית יותר ופחות? ואיך מפתחים את זה?
מרבית המחקרים בתחום נערכו בקרב ילדים ובני נוער במצבי סיכון – משפחות לא מתפקדות, עוני, אלכוהול, סמים ואלימות. המחקרים בדקו את יכולתם של הילדים להתגבר על נסיבות חייהם ולקיים חיים נורמלים לאחריהן. הסתבר באופן גורף ובמחקרים שונים, מכל קצות הגלובוס, כי כשליש מהילדים התגבר על טראומות העבר והצליח להשתקם. ההפתעה מהעובדה שיכולת כזאת קיימת, היתה כה גדולה בקרב החוקרים, עד שכשחקרו ילדים לאמהות דכאוניות ומצאו שחלקם מתפקדים, הם חשבו שדרך בנית המחקר שלהם מוטעית. הם לא יכלו להאמין שיש מי שיכול להתגבר, ולהיות עמיד לתנאים סביבתיים קשים. היום מסתכלים על מודלים עמידים שכאלה כדוגמאות להצלחה ובודקים מה התכונות והכוחות שאפשרו לילדים אלה להתגבר.
אחד המחקרים המפורסמים והחשובים, נערך על ידי חוקרת בשם וורנר שליוותה 500 ילדים למשפחות עניות שעבדו במטעי הסוכר בהוואי. רבים מהם אף איבדו את עבודתם. הסתבר כי שני שלישים מהילדים שקעו בעולם העוני והאבטלה ופנו לחיי פשע והתמכרויות, ואילו שליש מהם התרוממו מעל נסיבות חייהם, התקדמו והצליחו.

התבוננות שונה בתוצאות המחקר מציגה מסקנה שונה במקצת – שני שליש מהילדים לא הצליחו להתרומם מעל לנסיבות חייהם. אם ניתן יהיה להבין את המנגנונים פועלים על החסונים מביניהם, ניתן יהיה לעזור לרבים יותר.

זהו הקו של הפסיכולוגיה החיובית, שהיא הכיוון החדש בפסיכולוגיה העכשווית – במקום לעסוק בפתולוגיות היא עוסקת במודלים מתפקדים היטב ומהם גוזרת דרכים ללמד התנהגות אפקטיבית.
אבל אנחנו לא חיים במטעי הסוכר…
רובנו לא חווה סיטואציות כה קשות כמו אלה שבדקו החוקרים. אבל הנושא חשוב, רלוונטי ונכון לגבי כל אחד מאיתנו. גם בחיים נורמטיבים ורגילים לגמרי יש קשיים ותסכולים; לא כל דבר הולך כמו שאנחנו רוצים, וקשה מזה – לא כמו שהילדים שלנו רוצים . ולפעמים אנחנו מקור התסכולים…

ישנם כמה דברים שחשוב לדעת על החוסן הנפשי:
חוסן נפשי כתהליך – אין פתרונות קסם שיהפכו את הילד לעמיד ואין גם “סופר ילדים” שעמידים בפני הכל. יש אפילו סכנה במחשבה שניתן “לייצר” ילד עמיד לחלוטין או שיש ילדים כאלה (ילדים של אחרים). הדבר יכול ליצור ציפיות מוגזמות מהילד, תחושת תסכול והעברת האחריות אליו – “אם לא התגברת, אתה אשם”.
התחסנות והעלאת העמידות היא תהליך, תהליך איטי והדרגתי.

באיזה גיל מתחילים? – כמו הרבה יכולות אחרות, עדיף לפתח יכולות התמודדות אצל ילדים מגיל צעיר ככל האפשר, ורצוי שלפני גיל 10. עם זאת, גם אם לא עשיתם זאת, לא אחרתם את המועד. ניתן לפתח חסינות נפשית בכל גיל, אולם התהליך עשוי להיות ארוך וקשה יותר, כי צריך לשרש התנהגויות ותפיסות קודמות.
מרכיבי החוסן הנפשי
התכונות המרכזיות המאפיינות אנשים עמידים ומתוך כך, אלו שחשוב לפתח אצל ילדים כדי שיהיו עמידים, הן: יכולת להעזר באחרים. מסתבר כי העמידים יודעים לדבר עם אחרים על מאורעות חייהם, לבקש עזרה ולגייס אנשים לטובתם (מפתיע, לא? השורדים תמיד מצטיירים כקשוחים וסוליסטים, מן “רוכבים בודדים” כאלה)
ראיה חיובית:

ראית הדברים הרעים בחיים כחולפים
הצבת מטרות ותכנון לעתיד: עצם קיומן של מטרות בחיים עוזר להתמודד עם תקופות קשות, יש למה לצפות ולשאוף בעתיד.
אמונה בעצמך וביכולותיך: תחושת הערך עוזרת להתמודד. אם אי אפשר לשנות את ההווה אפשר לפחות ללמוד ולצמוח, ולהאמין שבהמשך תבנה לעצמך עתיד טוב יותר – כי אתה מאמין בעצמך וביכולותיך
מודעות עצמית : היא החשובה ביותר, ופירושה להכיר ביכולותיך אלה, לזהות אותן ולהשתמש בהן.
אז איך נחזק את החסינות הנפשית של ילדינו?
כפי שניתן לראות, החסינות הנפשית בנויה למעשה על יכולות האינטיליגנציה הרגשית: יכולת להעזר באחר היא מיומנות יחסים בין אישיים, יכולת ראיה חיובית היא אופטימיות, אמונה בעצמך היא הערכה וקבלה עצמית, והכרה וזיהוי העצמי הן למעשה מודעות עצמית.

לכן, הדבר הראשון שההורים יכולים לעשות עבור ילדם הוא לפתח מודעות עצמית ותובנה פנימית בילד. יש לפתח אצלו מודעות לרגשותיו, מחשבותיו, התנהגותו. כדאי ללמד אותו ללמוד מנסיונות, לגלות דברים חדשים על עצמו. מה הדברים שקשים לו, שמלחיצים או מצערים אותו. לראות מה פעל כשהוא עשה, איך לעשות יותר מאותו דבר. מה לעשות פחות.

עליהם לפתח אצל הילד הערכה עצמית. להיות גאה בעצמו, לסמוך על עצמו שהוא יצליח, לחזק אותו. הערכה עצמית מבוססת על יכולותיו וגם על קבלת חולשותיו.
וזה בסדר גמור לא להצטיין בכל דבר!

חשוב ללמד את הילד להיות אופטימי, להאמין שיהיה בסוף טוב, שגם אם קשה עכשיו, נתגבר ועוד דברים טובים ורבים מצפים לנו. ללמד אותם ללכת הלאה, לא לעסוק במה שקרה יותר מדי, ולא “לחפור”. להבין, ללמוד ממה שקרה וללכת הלאה. למצא את הדברים הטובים בכל יום, את הסימנים להשתנות חיובית בתקופות הקשות.

כדאי לחזק את היכולות החברתיות של הילד, ללמד אותו ליצור קשרים חיוביים והדדים עם בני משפחה וחברים (כבר אמרנו כמה קשרים חברתיים וקבלת עזרה חשובים לבנית חוסן?). אם הוא ביישן או קשה לו, לעזור לו בצורה הדרגתית לבנות קשרים, לחשוף אותו לאנשים ויחסים (ולא להתעצל כי אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה וחברים עושים בגן…).

למצוא ביחד איתו הזדמנויות למעורבות חברתית, לעזרה לאחר, גם בגיל צעיר. אין כמו עזרה לאחר לפתח תחושת שייכות, יכולת והדדיות – אני עוזר וגם יכול להיות נעזר.

יכולות נוספות שחשוב לפתח אצל הילד בדרך לבנית עמידות הן הומור, גמישות יצירתיות ומוסריות.

חשוב להאיר את תפקידו בסיטואציות השונות באור שונה מזה שהוא תופס: לשנות את הפרדיגמות. בהמשך הוא ילמד לעשות זאת בעצמו. למשל, להראות לילד שלא אוהב משחקי כדור ולכן נשאר בצד, שאכן נדרש אומץ להחליט לא לשחק, למרות שזה מה שכולם עושים וזה נחשב פופולרי יותר (זה לא סותר את האופציה לנסות לתת לו הזדמנות מוגנת לפתח את יכולותיו המוטוריות או לבדוק את המקורות לחוסר בטחונו בתחום). קוראים לטכניקה הזאת “גאוות השורדים”. הדבר גם יחלחל לבנית ההערכה והקבלה עצמית שלו – הקבלה שאף אחד לא מושלם, שלכל אחד תכונות חזקות יותר ופחות ושזה לגמרי בסדר.
ארגון החוזקות ובניית החוסן הרגשי
אדית גוטנברג מ”הפרוייקט הבנלאומי לעמידות”, מציינת 3 קטגוריות מרכזיות לארגון אותן חוזקות שתורמות לחוסן הרגשי:
I have – יש לי- יש לי יחסים טובים ובריאים, חוקים וגבולות בבית ששומרים ומגינים עלי, מודלים חינוכיים ללמוד מהם
I am- אני – אדם בעל חלומות, תקוות ואמונות, אדם אכפתי וגאה בעצמו.
I can – אני יכול – לתקשר, לפתור בעיות, לווסת את עצמי

ומה עושים עם הקטגוריות האלה? מגבירים את המודעות אליהן, כדי שכל ילד יזכור מה יש לו ובו, ומפתחים אותן כך שיתרמו להעלאת העמידות אצל הילד. מעניין ללמוד, אגב, שבנים שואבים יותר כוח מ”אני יכול” ובנות מ-“אני”.

בספרו החדש, מספר החוקר גולמן על 3 נערים שיוצאים לשחק כדורגל. שניים אתלטים והשלישי שמנמן ולא ספורטיבי. שני הנערים מתחילים “לרדת” על הנער:” מה, אחד כמוך הולך לשחק כדורגל? אתה בכלל לא שווה”. הנער מביט בהם במבט שקט ואומר: “זה נכון, אני אכן גרוע בכדורגל. ניסיתי הרבה פעמים ללמוד ואני לא מצליח. לעומת זאת אני טוב בציור. אני יכול לצייר כל דבר”.
הנערים השתתקו ואחד אמר: “לא, אל תרד על עצמך, אולי אתה לא כזה גרוע. בכל מקרה אני יכול ללמד אותך כמה טריקים”. הנער מודע ליכולותיו, מקבל ומעריך את עצמו על חוזקותיו וחולשותיו ובסך הכל אופטימי לגבי עצמו.
במציאות של ימינו זה אולי נשמע קצת אוטופי, אבל אפשר ללמוד מזה על קבלה עצמית, ואולי גם ללמד את ילדינו.
ההורה כמודל
ילדים, ככל האנשים, נולדים עם רמות התחלתיות שונות של חוסן. כל אחד ידע להגיד כבר בגיל צעיר האם ילדו הוא מהחסונים או מהרגישים יותר. אבל לכל אדם יש את היכולת לעמידות. צריך רק להוציא את היכולת הזו לאור ולתמוך בה.
ועל דוגמה אישית כבר דיברנו? ילדים לומדים בעיקר ממודלים. אז תשתמשו במודעות העצמית ותבדקו – איזה מודל אתם מהווים? איך אתם מתנהגים כשמשהו קורה לא כמו שציפיתם או רציתם? עד כמה מהיכולות האלה אתם מפגינים? האם אתם צריכים להתחיל לטפל בעצמכם בדרך אל הילד?
ושוב חשוב להזכיר: זה תהליך ולא זבנג וגמרנו ולכל אחד קצב משלו וסגנון משלו.

עלינו כמבוגרים להסתכל קדימה ופחות על עברינו והדברים שעשו הורינו, לבדוק את עצמינו וכיצד אנחנו מתמודדים ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. ההסתכלות היא להמשך ויש בידינו את היכולת לתרום לפיתוח החוסן של ילדינו.

המאמר נכתב ע”י: ניבה דולב והועתק מאתר הלול, הורות בגובה העיניים

פורסם ב-

טיפול בטראומה בשדרות – במקום שבו נגמרות המילים…

טיפול בטראומה בשדרות – במקום שבו נגמרות המילים…

כמעט שמונה שנים סובלים תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה מחשיפה מתמשכת להפגזות מרצועת עזה, תקופה ארוכה שבה מתקיימים חיי היום-יום של האוכלוסייה האזרחית בצל אזעקות ‘צבע אדום’ וריצה אל המרחבים המוגנים. כל התרעה של ‘צבע אדום’ משחזרת ומייצרת את חוויית הטראומה, ונוצרים מנגנוני התמודדות של הישרדות נוכח איום קיומי מתמיד. גם כאשר יש הפוגה בת ימים, שבועות ואפילו חודשים, תגובתם המתמשכת של התושבים ממשיכה להיות דריכות ומתח, תגובה המאפיינת מצב לחץ מתמיד של חיים ב”שגרת חירום”, בלא ביטחון ושקט בסיסי.

הנתונים מעידים כי המתח והחרדה בעקבות שנים של נפילת קסאמים הותירו צלקות עמוקות אצל הורים וילדים באזור שדרות ועוטף עזה: כמעט כל ילד או פעוט שני בשדרות סובל מתסמונת פוסט- טראומתית המתבטאת בנסיגה התפתחותית ובחרדות. ממחקרים שונים מתברר כי כ-45% מהתינוקות והילדים מלידה עד גיל 6 סובלים מהתופעות הללו. עוד מתברר שיעור הפגיעות בילדים ובמבוגרים בשדרות משנת 2003: כ-41% מהאימהות ו-33% מהאבות סובלים מתופעות של פוסט-טראומה, ובכלל זה “פלאשבקים” וחוויה מחדש של האירועים הקשים, עוררות יתר, קשב מופחת לצורכי הילד והימנעות ממקומות או ממעשים המזכירים להם את ירי הטילים.

מחקר מקיף שערכו ד”ר ברגר וד”ר מרק גלקופף, בשיתוף ד”ר מינה צמח ומכון דחף, בדק בין השאר את מידת החשיפה לירי הקסאמים ואת רמתה בשדרות, ואת שכיחותם של הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית PTSD) ושל הסימפטומים הפוסט-טראומטיים בשדרות לעומת אופקים, הן בקרב מבוגרים והן בקרב ילדים. המחקר העריך משתנים שונים שעשויים להתקשר לטראומטיזציה ולחוסן בשדרות, כגון תחושת איום, חוסר אונים, לכידות חברתית, שייכות לקהילה ואופטימיות. מהמחקר עולה בבירור רמת חשיפה גבוהה ביותר לקסאמים: 91.9% מתושבי שדרות חוו נפילת קסאם בקרבת מקום (ברחוב או ברחוב הסמוך); 55.8% העידו על פגיעה ישירה או עקיפה (רסיסים) בבית הפרטי או בבית השכנים; 65.3% מכירים מישהו שנפצע מנפילת קסאם; 48.4% מכירים מישהו שנהרג מפגיעת קסאם. השפעות החשיפה ברורות, שיעור שכיחותה של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD, כולל תפקוד לקוי) בשדרות – 28.4% ובאופקים – 5.2%. בשדרות נמצאו פי כמה יותר מקרי דיכאון, חרדה וסומטיזציה. מנתונים שנאספו בשנת 2003 והוצגו בכנס בין-לאומי באוניברסיטה העברית עולה כי כ-45% מהילדים והפעוטות מתחת לגיל 6 סובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים וכ-60% מהילדים בגיל הרך מסרבים לישון לבד. עוד נמצא כי ילדים להורים שסבלו מפוסט-טראומה היו בסיכון גבוה פי שניים ויותר לסבול מפוסט-טראומה בעצמם. נמצא כי במשפחות שבהן אחד ההורים סבל מחרדות 58% מהילדים סבלו מפוסט-טראומה. תסמונת פוסט-טראומתית מתבטאת אצל ילדים בנסיגה התפתחותית, כגון הרטבה, פחד להתרחץ או לישון לבד, פחד לצאת החוצה, רגזנות ואי-שקט, חוסר ריכוז, בכי מוגבר וקושי להירגע או להירדם בלילה. מאמר זה מאפשר הצצה לעולמם הרגשי של הילדים ביישובי הדרום, באמצעות דוגמאות של העבודה הטיפולית במסגרת התכנית חדר שלווה /חדר חם, הנעשית בקבוצות קטנות, בחדר מאובזר ומצויד שהילדים באים אליו במהלך יום הלימודים. העבודה מתבצעת באחריות היועצת, מטפלים בהבעה ויצירה ופסיכולוג בית הספר. העבודה כוללת מיפוי ואיתור של הילדים, מתוך שיתוף והדרכה של המחנכות וההורים.

טל, מטפלת במשחק ותנועה, היא חלק ממערך המטפלים הפועלים בבתי הספר, וכך היא מספרת: “…יום חורף, פברואר 2009, הוזעקתי לבקשת היועצת בבית ספר בשדרות לטפל בילדה מכיתה ג’ במסגרת עבודתי – מטפלת בתכנית ‘חדר שלווה / חדר חם’. כשהגעתי הילדה הייתה בשיתוק מוחלט, לא דיברה, לא יכלה לזוז כלל, רק פתחה מעט את העיניים. כל ניסיון לתקשר ִעמה ולהוציא ממנה תגובה נכשל. גופה היה קפוא.

ביקשתי שיביאו לי שמיכה, אחת המורות רצה לביתה והביאה שמיכה, חיממתי את החדר וביקשתי מהילדה רק להזיז אצבע אחת, רק להגיד לי מה שמה… היא לא הייתה מסוגלת! ישבתי לידה ואמרתי לה שאני, טל, כאן ִאתה, ויחד נעבור את זה. הילדה פקחה עיניים ובמשך כ-20 דקות התבוננו אחת לתוך עיני השנייה. המשכתי להגיד לה שאני כאן בשבילה ושאני לא אעזוב אותה עד שהיא תוכל לחזור לעצמה. לאחר כרבע שעה קצות אצבעות הידיים שלה התחילו לזוז, לאחר כמה דקות התחילו רעידות באזור הפה. אמרתי לה ‘כל הכבוד, תראי איך היד זזה וגם הפה’, ולאחר עוד כמה דקות היא הצליחה לפתוח מעט את הפה וביקשה בלחש: ‘אני רוצה תה’. עברו כשעתיים עד שהגוף הפשיר לגמרי, נתתי לתהליך הרגיעה את כל הזמן הדרוש כדי לאפשר לזה לקרות. אחרי כשעתיים הילדה הצליחה לעמוד ולאט לאט הלכנו לטייל בשמש, בחוץ, בחצר בית הספר.

“ההנחיות שלי ליועצת היו להפנות אותה להמשך טיפול במרכז חוסן, להזמין את ההורים ולעקוב אחר מצבה של הילדה בימים הקרובים בבית הספר…”

תגובת טראומה, כפי שמתארת טל, מתרחשת כאשר האדם חווה או מפרש את החוויה הסובייקטיבית כתחושת איום מיידית המסכנת צרכים חיוניים שלו, כגון ביטחונו האישי, הערכתו העצמית או השלמות הפיזית או הנפשית שלו או של זולתו. מצב פוסט-טראומטי נוצר בעקבות חשיפה לאירוע הטראומטי המזעזע את שיווי המשקל הנפשי, וכך חווים מחדש את האירוע הטראומטי ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שהיו בזמן התרחשות הטראומה שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. יש ילדים שבצד תחושת הטראומה מתגברת אצלם תחושת הבדידות והקושי לתמלל את חוויית המצוקה והפחד. חוויית הבדידות של הילדים קשורה גם בכך שהמבוגרים סביבם עסוקים בהתמודדות ובהישרדות, מתוך מאמץ לשמור על תפקוד תקין של חיי עבודה ומשפחה, והם עצמם חסרים ידע וכלים שיאפשרו להם להתמודד עם מצבי החרדה והפחד.

במקום שבו נגמרות המיליםבמקום שבו נגמרות המילים ציורבמקום שבו נגמרות המילים מהשטחבמקום שבו נגמרות המילים סימנים

 לקריאה נוספת על טיפול בטראומה בשדרות – חוברת בהוצאת ג’וינט-ישראל אשלים

פורסם ב-

החוויה הגופנית Somatic Experiencing) S.E)

החוויה הגופנית Somatic Experiencing) S.E)

תחושות הגוף כשדה לטראומה, לזיכרון ולריפוי בטיפול פסיכולוגי

מאת נעמה איגרא

השימוש בשיטות חדישות, יעילות, אשר מזרזות את הטיפול הפסיכולוגי, דומה בעיני לשימוש במעיל פליז, המחליף בשנים האחרונות את סוודר הצמר המסורתי. אני חושבת על שיטות קוגניטיביות, התנהגותיות, טיפולים קצרי מועד בהגדרתם מראש, שיטות כגון EMDR, “סומאטיק אקספריינסיג” [SE], ביופידבק ועוד. מולן אני חושבת על הטיפול הפסיכואנליטי הישן והטוב, שמתפתח ומשתבח עם השנים, ועל הערך של טיפול ארוך טווח. אני חושבת על מטפלים טובים שפגשתי בגישות כאלה וגם כאלה – והדמיון מוביל אותי שוב אל פליז וצמר.
אמנם לצמר יש ריח משלו, ואיכות משלו, אבל לוקח הרבה זמן לסרוג אותו, הוא לא תמיד כל כך נוח, הוא מגרד, מתכווץ בכביסות (“שרינק” כבר אמרנו?) ובעיקר כבד מאד. מעיל הפליז, אופנה שהתחילה אצל תרמילאים, הוא קל, נוח, זול יותר, ומחמם היטב. הקלות היא שהפכה אותו ללהיט. לשאת על הגב במסע הררי מעיל פליז לעומת צמר- גורם הבדל ניכר בתחושה ובחוויה. כך גם “לסחוב” טיפול ממושך, יקר, נראה בעיני כבד, לא יעיל, ופחות מתאים לי, הן כמטופלת והן כמטפלת. אמנם יש מי שמעדיף את הצמר הישן והטוב ואת איכותו המיוחדת, מול הפליז ההמוני. אבל, מנסיוני, כשלובשים אותו מרגישים מיד בהבדל. הפליז זול, קל, יעיל ואפילו אקולוגי יותר.
נראה שרוב סוגי המעילים והסוודרים הם טובים ויפים, ואדם בוחר לו את הבגד ההולם אותו ביותר. כך גם מול ההיצע הרחב הקיים היום במגוון הטיפולים, מוזמן האדם לבחור את הטיפול והמטפל ההולם את תחושתו הפנימית, אורח חייו, תקציבו, וצרכיו.

לחץ/י להמשך קריאת המאמר
הועתק מאתר פסיכולוגיה עברית

מקורות נוספים ברשת:
האתר העולמי של ה –www.traumahealing.org :somatic-experiencing
האתר של ג’ינה רוס : www.traumainstitute.org