מהי מודעות עצמית?

אומרים שאי אפשר לנהל את מה שלא מבינים ואי אפשר לנהל את מי שלא מבינים והרי כולנו מנהלים, לפחות את עצמנו, לפחות משתדלים לנהל.
כבר לפני אלפי שנים צווה האורקל מדלפי: “דע את עצמך”. תראו מה זה, גם היום הוא צודק….
המודעות העצמית היא הבסיס לכל התנהלותינו. היא מוגדרת כיכולת להכיר ולהבין את רגשותינו והתנהגויותינו, להבחין בין הרגשות השונים, ולהכיר בהשפעה של הרגשות על פעולותינו.

על רגשות

ההכרות עם עצמנו רחבה וכוללת היבטים רבים. הבסיס עליו מושתתים כל ההיבטים האחרים הוא ההכרות עם הרגשות שלנו.
רגשות הם אינפורמציה, חשובה לא פחות מזו הקוגניטיבית.
הם מגלים לנו דברים על הסיטואציה, על בעיות וקשיים, על נושאים שצריך לטפל בהם והרבה על עצמנו. לכן המודעות להם, היכולת לזהותם, להכיר ולהבין אותם, ולהכניס אותם למערכת הפעולה שלנו, חשובות מאד.
במאמרו פורץ הדרך “מה עושה אדם למנהיג” מגדיר גולדמן את אותה היכרות כ:”הבנה עמוקה של רגשות, חוזקות, חולשות דחפים וצרכים”. בעיניו זהו הבסיס לכל המרכיבים האחרים של האינטיליגנציה הרגשית.
על פי סלוביי ומאייר, החוקרים המובילים בתחום והרואים במודעות העצמית את תמצית האינטיליגנציה הרגשית, היא כוללת את היכולת להבחין ברגשות, להעריך אותם ולהביע אותם, היכולת להבין את תרומתם של הרגשות לחשיבה, הבנה וניתוח.

תשומת הלב היא ההתחלה

השלב הראשון הוא להבחין ברגשות. במקרים רבים הרגשות “עוברים לידינו”. אנחנו לא ממש מבחינים בהם או מתייחסים אליהם. הם לא מהווים בסיס להתנהלות, ולעיתים אפילו להיפך – במקרים רבים מודעות לרגשות נחשבת רכרוכית ולא רלוונטית. אבל הרגשות הם חלק חשוב מאיתנו, מהמידע שלנו על עצמנו – ואם אנחנו לא מבינים את עצמנו, איך נוכל להתנהל באופן נכון, שלא לדבר על להבין אחרים (את הילדים שלנו למשל)?
גם במערכות עסקיות מבינים זאת כיום ומעודדים מודעות לרגשות כחלק מתהליך קבלת החלטות.

הרגשות כחומר למחשבה

כשאנחנו לומדים להיות קשובים לרגשותינו, השלב הבא הוא לנסות ולהעריך אותם – למה אני מרגיש כך, מה עוצמתם של רגשותי במקרה זה, מה קורה לי כשאני חש כך, מה הם גורמים לי לעשות.
אז יש להתייחס אליהם כחומר למחשבה – מה הם אומרים לי? עלי? על מה שקורה? על האחרים סביבי? האם משהו בסיטואציה לא בסדר והרגש מאותת לי להזהר? לשים לב? לקבל החלטה מסויימת ולא אחרת? האם זה משהו בי דווקא? האם זה יושב על איזו נקודה פגיעה? אם כן, אולי כדאי לי לא להגיב מהר, להתגבר על החולשה ולהמשיך כי לא היתה כוונת פגיעה.
כל זה לא אמור רק לגבי רגשות שליליים. גם כשאני שמח או מתלהב כדאי להיות קשוב למה גורם לי לכך, האם השמחה או ההתלהבות מעוגנים במציאות? לאן להמשיך עם התחושות האלו? ואיך לשמר את הרגש החיובי, להעלות אותו שוב בשעת הצורך, להכליל אותו בבנית ההערכה העצמית שלי.

רגשות ומצבי רוח משתנים

תפיסת המציאות שלנו שונה כשאנחנו שרויים במצבי רוח שונים או חווים רגשות שונים וחשוב להיות מודעים לכך ולקחת זאת בחשבון. כשאנחנו עצובים אנו נוטים לראות את הפרטים הקטנים וכמובן גם את הבעיות ואת הדורש תיקון ופחות את התמונה כולה, אף שהיא עשויה להיות טובה משנדמה לנו. כשאנחנו שמחים אנו רואים את התמונה הרחבה, את ההזדמנויות והאפשרויות להתקדמות והצלחה אבל פחות את הקשיים והסכנות גם אם חשוב לשים לב אליהן. לא לשווא מדברים על משקפיים ורודים או שחורים.

תחשבו איך אתם מגיבים, או יותר חשוב מה אתם חושבים, על אותה התנהגות של הילד שלכם כשאתם עייפים ועצבניים וכשאתם נינוחים, בסלון בשבת אחרי מנוחה הגונה או קידום בעבודה. אותו קיפצוץ איסופי של הילד על הספה הופך בתפיסתנו מתהנהגות היפראקטיבית מדאיגה הדורשת ביקור במכון להתפתחות הילד כבר מחר בבוקר, להתעמלות חיננית וספורטיבית שתריץ אותנו לחוג נדיות קומנצ’יות וחלומות על מדליה אולימפית.

שתי זוויות הראיה חשובות באותה מידה ושתיהן תורמות לניתוח וקבלת החלטות נכונות והתנהגות נכונה: לא תמיד הדבר הרצוי הוא לראות את הכל בגדול ובחיובי ולהתעלם מהפרטים הקטנים הלא-סגורים ולא-תקינים. לא הייתם רוצים לטוס במטוס שמכונאי כזה בדק…

לא כדאי להתעלם מהתנהגויות או קשיים של הילד שלנו גם אם התמונה הגדולה נהדרת והוא ילד מקסים ואסור להזניח גם דברים קטנים. האם הילד באמת מפגין חוסר שקט שדורש התייחסות? האם הוא אקטיבי וכדאי למצא לו חוג מתאים או לצאת איתו יותר לפארק? האם הוא גם עוסק בפעילות שקטה, משחק לבד או עם חברים גם במשחקי דמיון או במשחקי קופסה ולא רק משתולל. מה הוא הכי אוהב לעשות? (וכאן מתחברת בחיבור מהיר וישיר המודעות העצמית שלנו עם המודעות לאחר – כשאנחנו מפתחים מודעות לעצמינו אנחנו מתחילים להחיל אותה גם על אחרים ולהבין אותם יותר לעומק).
מאידך אסור להתמקד רק בקשיים או בדרוש תיקון (וגם לנדנד לו על כך) ולא לראות אותו באור הכללי והחיובי שלו. נחשו מה זה יעשה להערכה העצמית שלו… איזון הוא שם המשחק.

רגשות וההתנהגות שלנו

כשאנחנו מבינים את רגשותינו וכיצד הם פועלים עלינו ומפעילים אותנו ומכירים גם כיצד תופסים אותנו האחרים, אנו יכולים יכולים לצפות את הגעתם של הרגשות השונים ולבחור אם להגיב או לא, איך, לשלוט בהם, להערך מולם ולתפעל אותם כך שיפעלו לטובתנו. לטובתנו במשמעות של תפקוד נכון, לנו ולאחרים. לעומת זאת, כשאנחנו לוקים בחוסר מודעות עצמית חסרה לנו אינפורמציה חשובה כדי לקבל החלטות אפקטיביות ואנחנו מועדים לטעויות.

הקומיקאי ג’ק פאר אמר ש”במבט לאחור חיי נראים כמו מרוץ מכשולים אחד גדול, כשאני המכשול העיקרי”. למה לנו לחכות עד שנביט לאחור?
כך למשל אם אני יודע שלוחות זמנים צפופים מלחיצים אותי, אתחיל להתכונן זמן רב יותר מראש. אם קבלת החלטות קשות אינה חביבה עלי, אדאג שיהיו בסביבתי אנשים אמינים שאוכל להתייעץ איתם לפני שאחליט. כשאני מבין את רגשותי אוכל בקלות רבה יותר להתמודד עם אנשים תובעניים או קשים בעבודה או בזמנים קשים ותובעניים של הילדים.

רגשות הם מדבקים, כמו נזלת בערך, וכל אחד מועד להדבק מאנשים סביב וגם להדביק אחרים, במין תגובת שרשרת. כך אחזור הביתה עצבני כי משהו לידי העביר אלי רגשות שליליים ואני ואדביק גם את המשפחה כשאגיע הביתה. אם אני מודע לכך שנדבקתי או שאני עלול להדבק, ברגשות שליליים ממישהו, אני יכול להערך ולנסות למנוע את ההדבקה כלומר לא לקבל את אותו הרגש אלי ובכך לעצור את ההתפשטות לתוך הבית פנימה.

המודעות העצמית תאפשר לי להבין את השפעתם של גורמים שונים על מצב הרוח שלי, כך אוכל להתמודד עם התסכול שהם מסבים לי ולא אתן להם להסיט אותי ממה שחשוב לי, שהוא במקרה של הילדים האהבה והכבוד להם והתפיסה החינוכית שלי. ילדים “מפעילים”אצלנו המון רגשות שונים ושם במיוחד חשוב להיות מודעים למה הרגשות העולים, מה גורם להם וכיצד הכי טוב לפעול.

נכתב ע”י ניבה דולב

הועתק מאתר “הלול הורות בגובה העיניים”

אינטליגנציה רגשית אצל ילדים

רוב בתי-הספר שמים דגש על הישגיו השכליים של התלמיד ומזניחים את התפתחותו הרגשית.
מומחה לחינוך: “מחקרים מוכיחים שאינטליגנציה רגשית יכולה לנבא הצלחה בקריירה טוב יותר מאשר מנת המשכל”

שנים ארוכות ראו באינטליגנציה שכלית גורם מכריע בהתפתחות הילד ובסיכויי הצלחתו, והתעלמו מיכולות חיוניות אחרות, כמו מודעות עצמית, יכולת שליטה על הדחפים, התמדה, מוטיבציה, אמפתיה ויכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. ובקיצור: אינטליגנציה רגשית.

“אינטליגנציה רגשית איננה נתון מולד, אלא אוסף של יכולות שאפשר לטפח, לחזק ולכוון”, אומרת ד”ר עדנה כצנלסון, ממכללת סמינר הקיבוצים. “מעולם לא הועברה לילדים כמות כה רבה של מידע בלי סינון של מבוגרים כפי שמתרחש היום. אנחנו חיים בתרבות שנותנת מקום לכסף, לכוח ולאינטלקט ופחות לרגשות ולדיאלוג”.

פרופ’ אהרון בן-זאב, רקטור אוניברסיטת חיפה, מאפיין אינטליגנציה רגשית כשילוב אופטימלי של יכולות שכליות ורגשיות. “ממבט ראשון אפשר לחשוב שזה ניגוד, משהו שלא ייתכן, כמו גשם יבש, זאת משום שבהיסטוריה התרבותית העמידו שכל מול רגש ושאלו אצל מי משניהם היתרון, למי עלינו לשמוע”, הוא אומר. “התשובה הרווחת היתה לשכל, כיוון שזה הכושר שמייחד אותנו מהחיות. העדיפות הזו לשכל התבטאה בדיכוי רגשות. זה רווח בכל ההיסטוריה, אם כי בכל תקופה היו כמובן אנשים שחשבו אחרת”.

לדברי בן-זאב, ההבחנה בין שכל לרגש בולטת גם כיום. “גם היום אומרים, ‘תתנהג באופן מקצועי’, ‘צנחנים לא בוכים’, או ‘נשים הן רגשניות ומותר להן להגיב רגשית, ואילו הדימוי הגברי לא מאפשר להתנהג באופן רגשני. המצב האופטימלי הוא לדעת לשלב בין שני הצדדים ולתת משקל מתאים ומינון נכון, בהתאם לנסיבות”.

– מה היתרונות של אינטליגנציה רגשית גבוהה?

“אדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול לתפקד בצורה טובה יותר ולתקשר, דבר שממתן את הרגש השלילי. אדם כזה גם מתנהג בצורה מוסרית יותר ופחות אלימה.

“צריך ללמד רגשות במערכת החינוך כדי שתהיה אינטליגנציה רגשית. כשיודעים מתי הרגשות מתחזקים או מתעוררים, אפשר גם לכוון אותם. לכוון את הרגשות פירושו לכוון את הרגשות השליליים ולחזק את החיוביים. עצם המודעות לרגשות היא צעד ראשון בהכוונתם. ברגע שיודעים למה כועסים או מקנאים, או למה אוהבים, האהבה תהיה חזקה יותר”.

למחוננים יש בעיה

לדברי פרופ’ בן זאב, בחלק מבתי-הספר יש מודעות לאינטליגנציה רגשית, אבל עדיין צריכה להתבצע קפיצת מדרגה בתחום, במסגרתה ייכנס לימוד הרגשות באופן הרבה יותר מסיבי למכללות לחינוך ולבתי-הספר. בן-זאב: “הכרת הרגשות תסייע להתמודד עם מצבים רגשיים, וכך נוכל לגדל ילדים שיו – כלים לכוון את רגשותיהם ולהיות רגועים ומאושרים יותר. מה שקיים בבתי-הספר טוב, אבל מועט”.

בן-זאב מציין כי לתלמידים מחוננים רבים יש בעיה רגשית, היות והמערכת השכלית משתלטת על הכוונת ההתנהגות שלהם. “גם ילדים פחות טובים בהכוונת רגשות”, הוא אומר. “הם רוצים סיפוקים מיידיים כאן ועכשיו, ללא שום דחייה”.

ד”ר יונתן קסלר מהמכללה האקדמית תל-חי מציין, כי רוב בתי-הספר נוקטים בשיטת חינוך המבוססת על הצד הקוגניטיבי. כלומר, דוגלים בלימוד נושאים שהם בעיקר על בסיס שכלי וחשיבתי ובכך מזניחים את הפן הרגשי. קסלר: “מחקרים מוכיחים שאינטליגנציה רגשית יכולה לנבא הצלחה בקריירה בצורה טובה יותר מאשר מנת המשכל, ומכאן הרעיון ליישם בבתי-הספר תוכניות המבוססות על פיתוח האינטליגנציה הרגשית של התלמידים. המטרות של התוכניות האלה הן פיתוח מודעות עצמית, פיתוח תקשורת בין-אישית ובניית ה’אני’ של הילד כדבר שלם, הכולל גם את הצד השכלי וגם את הצד הרגשי”.

לדברי קסלר, בתי-ספר שמיישמים את התוכניות לפיתוח האינטליגנציה הרגשית, משנים למעשה את האקלים הבית-ספרי. “הוכח כי בבתי-ספר אלו יש ירידה ניכרת ברמת האלימות והישגי התלמידים עלו בצורה משמעותית”.

אחת התוכניות הזוכות להצלחה היא “מעגל מפגשים”, במסגרתה נפגשים הילדים כל בוקר עם מחנכת הכיתה כשהם יושבים במעגל, וכל ילד מציג בפני חבריו את מה שמפריע לו. כשהוא מסיים, מי שמעוניין להתבטא ולייעץ לו כיצד לנהוג, מבקש את רשותו. “בשיטה זו”, אומר קסלר, “הילד מרגיש שהוא נמצא במרכז וקשובים לו. הוא פורק את אשר על לבו וכך פנוי לעסוק בלימודים האחרים בצורה הרבה יותר יעילה ומוצלחת”.

ד”ר יוסי גוטרמן, מהמכללה האקדמית תל-חי, מדגיש כי המודעות בארץ לתחום האינטליגנציה הרגשית הולכת וגוברת, בעיקר בקרב אנשי חינוך, אם כי בקרב הפסיכולוגים עדיין יש הרבה ספקנות לנושא. “האינטליגנציה הרגשית עוזרת לנו להבין טוב יותר מה משפיע על היבטים שונים של הסתגלות טובה ושל הצלחה, בהנחה שהמימד האינטלקטואלי לא מסביר את כל התמונה”, מדגיש גוטרמן.

“עד להתפתחות התחום העריכו ילדים ואנשים בצורה חד-מימדית, רק על סמך האינטליגנציה, ואילו עכשיו מתאפשר מישור נוסף, בו אדם יכול להעריך את עצמו ולרכוש תחושה של ערך עצמי. אדם יכול לומר לעצמו לא רק ‘כמה אני חכם’, אלא גם ‘כמה אני רגיש וכמה אני יכול לתקשר עם הסביבה'”.

פרופ’ אהרון בן-זאב: “אדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול לתפקד בצורה טובה יותר. הוא מתנהג בצורה מוסרית יותר ופחות אלימה”

הועתק מאתר YNET