משחקים שבלב
Categories
מאמרים מאמרים על טראומה וכלים לטיפול

טיפול בטראומה בשדרות – במקום שבו נגמרות המילים…

טיפול בטראומה בשדרות – במקום שבו נגמרות המילים…

כמעט שמונה שנים סובלים תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה מחשיפה מתמשכת להפגזות מרצועת עזה, תקופה ארוכה שבה מתקיימים חיי היום-יום של האוכלוסייה האזרחית בצל אזעקות ‘צבע אדום’ וריצה אל המרחבים המוגנים. כל התרעה של ‘צבע אדום’ משחזרת ומייצרת את חוויית הטראומה, ונוצרים מנגנוני התמודדות של הישרדות נוכח איום קיומי מתמיד. גם כאשר יש הפוגה בת ימים, שבועות ואפילו חודשים, תגובתם המתמשכת של התושבים ממשיכה להיות דריכות ומתח, תגובה המאפיינת מצב לחץ מתמיד של חיים ב”שגרת חירום”, בלא ביטחון ושקט בסיסי.

הנתונים מעידים כי המתח והחרדה בעקבות שנים של נפילת קסאמים הותירו צלקות עמוקות אצל הורים וילדים באזור שדרות ועוטף עזה: כמעט כל ילד או פעוט שני בשדרות סובל מתסמונת פוסט- טראומתית המתבטאת בנסיגה התפתחותית ובחרדות. ממחקרים שונים מתברר כי כ-45% מהתינוקות והילדים מלידה עד גיל 6 סובלים מהתופעות הללו. עוד מתברר שיעור הפגיעות בילדים ובמבוגרים בשדרות משנת 2003: כ-41% מהאימהות ו-33% מהאבות סובלים מתופעות של פוסט-טראומה, ובכלל זה “פלאשבקים” וחוויה מחדש של האירועים הקשים, עוררות יתר, קשב מופחת לצורכי הילד והימנעות ממקומות או ממעשים המזכירים להם את ירי הטילים.

מחקר מקיף שערכו ד”ר ברגר וד”ר מרק גלקופף, בשיתוף ד”ר מינה צמח ומכון דחף, בדק בין השאר את מידת החשיפה לירי הקסאמים ואת רמתה בשדרות, ואת שכיחותם של הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית PTSD) ושל הסימפטומים הפוסט-טראומטיים בשדרות לעומת אופקים, הן בקרב מבוגרים והן בקרב ילדים. המחקר העריך משתנים שונים שעשויים להתקשר לטראומטיזציה ולחוסן בשדרות, כגון תחושת איום, חוסר אונים, לכידות חברתית, שייכות לקהילה ואופטימיות. מהמחקר עולה בבירור רמת חשיפה גבוהה ביותר לקסאמים: 91.9% מתושבי שדרות חוו נפילת קסאם בקרבת מקום (ברחוב או ברחוב הסמוך); 55.8% העידו על פגיעה ישירה או עקיפה (רסיסים) בבית הפרטי או בבית השכנים; 65.3% מכירים מישהו שנפצע מנפילת קסאם; 48.4% מכירים מישהו שנהרג מפגיעת קסאם. השפעות החשיפה ברורות, שיעור שכיחותה של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD, כולל תפקוד לקוי) בשדרות – 28.4% ובאופקים – 5.2%. בשדרות נמצאו פי כמה יותר מקרי דיכאון, חרדה וסומטיזציה. מנתונים שנאספו בשנת 2003 והוצגו בכנס בין-לאומי באוניברסיטה העברית עולה כי כ-45% מהילדים והפעוטות מתחת לגיל 6 סובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים וכ-60% מהילדים בגיל הרך מסרבים לישון לבד. עוד נמצא כי ילדים להורים שסבלו מפוסט-טראומה היו בסיכון גבוה פי שניים ויותר לסבול מפוסט-טראומה בעצמם. נמצא כי במשפחות שבהן אחד ההורים סבל מחרדות 58% מהילדים סבלו מפוסט-טראומה. תסמונת פוסט-טראומתית מתבטאת אצל ילדים בנסיגה התפתחותית, כגון הרטבה, פחד להתרחץ או לישון לבד, פחד לצאת החוצה, רגזנות ואי-שקט, חוסר ריכוז, בכי מוגבר וקושי להירגע או להירדם בלילה. מאמר זה מאפשר הצצה לעולמם הרגשי של הילדים ביישובי הדרום, באמצעות דוגמאות של העבודה הטיפולית במסגרת התכנית חדר שלווה /חדר חם, הנעשית בקבוצות קטנות, בחדר מאובזר ומצויד שהילדים באים אליו במהלך יום הלימודים. העבודה מתבצעת באחריות היועצת, מטפלים בהבעה ויצירה ופסיכולוג בית הספר. העבודה כוללת מיפוי ואיתור של הילדים, מתוך שיתוף והדרכה של המחנכות וההורים.

טל, מטפלת במשחק ותנועה, היא חלק ממערך המטפלים הפועלים בבתי הספר, וכך היא מספרת: “…יום חורף, פברואר 2009, הוזעקתי לבקשת היועצת בבית ספר בשדרות לטפל בילדה מכיתה ג’ במסגרת עבודתי – מטפלת בתכנית ‘חדר שלווה / חדר חם’. כשהגעתי הילדה הייתה בשיתוק מוחלט, לא דיברה, לא יכלה לזוז כלל, רק פתחה מעט את העיניים. כל ניסיון לתקשר ִעמה ולהוציא ממנה תגובה נכשל. גופה היה קפוא.

ביקשתי שיביאו לי שמיכה, אחת המורות רצה לביתה והביאה שמיכה, חיממתי את החדר וביקשתי מהילדה רק להזיז אצבע אחת, רק להגיד לי מה שמה… היא לא הייתה מסוגלת! ישבתי לידה ואמרתי לה שאני, טל, כאן ִאתה, ויחד נעבור את זה. הילדה פקחה עיניים ובמשך כ-20 דקות התבוננו אחת לתוך עיני השנייה. המשכתי להגיד לה שאני כאן בשבילה ושאני לא אעזוב אותה עד שהיא תוכל לחזור לעצמה. לאחר כרבע שעה קצות אצבעות הידיים שלה התחילו לזוז, לאחר כמה דקות התחילו רעידות באזור הפה. אמרתי לה ‘כל הכבוד, תראי איך היד זזה וגם הפה’, ולאחר עוד כמה דקות היא הצליחה לפתוח מעט את הפה וביקשה בלחש: ‘אני רוצה תה’. עברו כשעתיים עד שהגוף הפשיר לגמרי, נתתי לתהליך הרגיעה את כל הזמן הדרוש כדי לאפשר לזה לקרות. אחרי כשעתיים הילדה הצליחה לעמוד ולאט לאט הלכנו לטייל בשמש, בחוץ, בחצר בית הספר.

“ההנחיות שלי ליועצת היו להפנות אותה להמשך טיפול במרכז חוסן, להזמין את ההורים ולעקוב אחר מצבה של הילדה בימים הקרובים בבית הספר…”

תגובת טראומה, כפי שמתארת טל, מתרחשת כאשר האדם חווה או מפרש את החוויה הסובייקטיבית כתחושת איום מיידית המסכנת צרכים חיוניים שלו, כגון ביטחונו האישי, הערכתו העצמית או השלמות הפיזית או הנפשית שלו או של זולתו. מצב פוסט-טראומטי נוצר בעקבות חשיפה לאירוע הטראומטי המזעזע את שיווי המשקל הנפשי, וכך חווים מחדש את האירוע הטראומטי ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שהיו בזמן התרחשות הטראומה שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. יש ילדים שבצד תחושת הטראומה מתגברת אצלם תחושת הבדידות והקושי לתמלל את חוויית המצוקה והפחד. חוויית הבדידות של הילדים קשורה גם בכך שהמבוגרים סביבם עסוקים בהתמודדות ובהישרדות, מתוך מאמץ לשמור על תפקוד תקין של חיי עבודה ומשפחה, והם עצמם חסרים ידע וכלים שיאפשרו להם להתמודד עם מצבי החרדה והפחד.

במקום שבו נגמרות המיליםבמקום שבו נגמרות המילים ציורבמקום שבו נגמרות המילים מהשטחבמקום שבו נגמרות המילים סימנים

 לקריאה נוספת על טיפול בטראומה בשדרות – חוברת בהוצאת ג’וינט-ישראל אשלים

טיפי עיצוב ובניית אתרים
error: תוכן האתר מוגן !!
דילוג לתוכן