משחקים שבלב
Categories
מאמרים מאמרים על טראומה וכלים לטיפול

חוסן רגשי אצל ילדים

חוסן רגשי אצל ילדים

העליבו את הילד שלכם, והוא נפגע. החברה לא רוצה לשחק עם הבת שלכם, ולכם נשבר הלב. איך ילדים “בונים” חסינות נפשית, וכיצד אנחנו – כהורים – יכולים לעזור להם בתהליך המסובך הזה?
בדרך כלל אתה מתחיל לחשוב על זה כשאתה הופך להורה.
אתה מגיע לאסוף את הילד שלך מהגן או מבית הספר ורואה אותו עומד בצד ובוכה ואת החברים משחקים בלעדיו. מתחשק לך לבכות. מתחשק לך להרביץ לכל ה”חברים” שלו. מתחשק לך לעטוף את הילד שלך הרחק מהעולם החיצון.
ובעיקר מתחשק לך לדעת האם תוכל לחסן אותו מפגיעות ועלבונות, לדאוג שהקשיים יעברו עליו בקלות יחסית, שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר. אנחנו הרי יודעים שהחיים הם לא פיקניק ועוד מחכים לו, כמו לכל אחד, לא מעט קשיים.
הרבה פעמים אנחנו כהורים חושבים: האם הכנתי את הילד שלי לחיים? האם נתתי לו כלים להתמודד לבדו, גם כשלא אהיה לצידו לעזור, לרכך ולפתור את הבעיות?

הרגע הקשה ביותר כהורה, עבורי, היה כשהילד היה גדול מכדי שאוכל להתערב ולסדר עבורו דברים.
כל אחד נפגע, כל אחד נופל לעיתים. השאלה היא האם אנו אוספים את עצמנו, לומדים משהו וממשיכים הלאה עם פגיעה מעטה ככל האפשר, כמה זמן זה לוקח לנו, ואיזה מחיר נפשי אנחנו משלמים.
איך “מגדלים” חוסן רגשי?
כיצד נוצרת היכולת ללמוד מהנפילות שלנו, ולהתגבר. האם אפשר ללמד אותה?
יכולת נפלאה זו נקראת חוסן רגשי או עמידות רגשית – resilience – בלע”ז, והיא מונח חדש יחסית בתחום הפסיכולוגיה.
חוסן רגשי מוגדר כיכולת להסתגל בצורה טובה ללחץ, קשיים, טראומות או ארועים בלתי צפויים. באופן כללי, ניתן לפרשו כך שאדם נשאר יציב וממשיך לקיים רמות בריאות של תפקוד נפשי תקין גם במצבים קשים.
זה לא אומר שלא נחווה צער, עלבון או קושי. זה לא אומר שלא נהיה רגישים לדברים שקורים לנו או סביבנו; אבל זה כן אומר שתהיה לנו יכולת להתאושש ולהמשיך הלאה.

גם החוקרים בתחום האינטיליגנציה הרגשית שאלו את עצמם את אותן שאלות שאנחנו שואלים את עצמינו לגבי ילדינו הפרטיים. מה מבדיל בין החסונים רגשית יותר ופחות? ואיך מפתחים את זה?
מרבית המחקרים בתחום נערכו בקרב ילדים ובני נוער במצבי סיכון – משפחות לא מתפקדות, עוני, אלכוהול, סמים ואלימות. המחקרים בדקו את יכולתם של הילדים להתגבר על נסיבות חייהם ולקיים חיים נורמלים לאחריהן. הסתבר באופן גורף ובמחקרים שונים, מכל קצות הגלובוס, כי כשליש מהילדים התגבר על טראומות העבר והצליח להשתקם. ההפתעה מהעובדה שיכולת כזאת קיימת, היתה כה גדולה בקרב החוקרים, עד שכשחקרו ילדים לאמהות דכאוניות ומצאו שחלקם מתפקדים, הם חשבו שדרך בנית המחקר שלהם מוטעית. הם לא יכלו להאמין שיש מי שיכול להתגבר, ולהיות עמיד לתנאים סביבתיים קשים. היום מסתכלים על מודלים עמידים שכאלה כדוגמאות להצלחה ובודקים מה התכונות והכוחות שאפשרו לילדים אלה להתגבר.
אחד המחקרים המפורסמים והחשובים, נערך על ידי חוקרת בשם וורנר שליוותה 500 ילדים למשפחות עניות שעבדו במטעי הסוכר בהוואי. רבים מהם אף איבדו את עבודתם. הסתבר כי שני שלישים מהילדים שקעו בעולם העוני והאבטלה ופנו לחיי פשע והתמכרויות, ואילו שליש מהם התרוממו מעל נסיבות חייהם, התקדמו והצליחו.

התבוננות שונה בתוצאות המחקר מציגה מסקנה שונה במקצת – שני שליש מהילדים לא הצליחו להתרומם מעל לנסיבות חייהם. אם ניתן יהיה להבין את המנגנונים פועלים על החסונים מביניהם, ניתן יהיה לעזור לרבים יותר.

זהו הקו של הפסיכולוגיה החיובית, שהיא הכיוון החדש בפסיכולוגיה העכשווית – במקום לעסוק בפתולוגיות היא עוסקת במודלים מתפקדים היטב ומהם גוזרת דרכים ללמד התנהגות אפקטיבית.
אבל אנחנו לא חיים במטעי הסוכר…
רובנו לא חווה סיטואציות כה קשות כמו אלה שבדקו החוקרים. אבל הנושא חשוב, רלוונטי ונכון לגבי כל אחד מאיתנו. גם בחיים נורמטיבים ורגילים לגמרי יש קשיים ותסכולים; לא כל דבר הולך כמו שאנחנו רוצים, וקשה מזה – לא כמו שהילדים שלנו רוצים . ולפעמים אנחנו מקור התסכולים…

ישנם כמה דברים שחשוב לדעת על החוסן הנפשי:
חוסן נפשי כתהליך – אין פתרונות קסם שיהפכו את הילד לעמיד ואין גם “סופר ילדים” שעמידים בפני הכל. יש אפילו סכנה במחשבה שניתן “לייצר” ילד עמיד לחלוטין או שיש ילדים כאלה (ילדים של אחרים). הדבר יכול ליצור ציפיות מוגזמות מהילד, תחושת תסכול והעברת האחריות אליו – “אם לא התגברת, אתה אשם”.
התחסנות והעלאת העמידות היא תהליך, תהליך איטי והדרגתי.

באיזה גיל מתחילים? – כמו הרבה יכולות אחרות, עדיף לפתח יכולות התמודדות אצל ילדים מגיל צעיר ככל האפשר, ורצוי שלפני גיל 10. עם זאת, גם אם לא עשיתם זאת, לא אחרתם את המועד. ניתן לפתח חסינות נפשית בכל גיל, אולם התהליך עשוי להיות ארוך וקשה יותר, כי צריך לשרש התנהגויות ותפיסות קודמות.
מרכיבי החוסן הנפשי
התכונות המרכזיות המאפיינות אנשים עמידים ומתוך כך, אלו שחשוב לפתח אצל ילדים כדי שיהיו עמידים, הן: יכולת להעזר באחרים. מסתבר כי העמידים יודעים לדבר עם אחרים על מאורעות חייהם, לבקש עזרה ולגייס אנשים לטובתם (מפתיע, לא? השורדים תמיד מצטיירים כקשוחים וסוליסטים, מן “רוכבים בודדים” כאלה)
ראיה חיובית:

ראית הדברים הרעים בחיים כחולפים
הצבת מטרות ותכנון לעתיד: עצם קיומן של מטרות בחיים עוזר להתמודד עם תקופות קשות, יש למה לצפות ולשאוף בעתיד.
אמונה בעצמך וביכולותיך: תחושת הערך עוזרת להתמודד. אם אי אפשר לשנות את ההווה אפשר לפחות ללמוד ולצמוח, ולהאמין שבהמשך תבנה לעצמך עתיד טוב יותר – כי אתה מאמין בעצמך וביכולותיך
מודעות עצמית : היא החשובה ביותר, ופירושה להכיר ביכולותיך אלה, לזהות אותן ולהשתמש בהן.
אז איך נחזק את החסינות הנפשית של ילדינו?
כפי שניתן לראות, החסינות הנפשית בנויה למעשה על יכולות האינטיליגנציה הרגשית: יכולת להעזר באחר היא מיומנות יחסים בין אישיים, יכולת ראיה חיובית היא אופטימיות, אמונה בעצמך היא הערכה וקבלה עצמית, והכרה וזיהוי העצמי הן למעשה מודעות עצמית.

לכן, הדבר הראשון שההורים יכולים לעשות עבור ילדם הוא לפתח מודעות עצמית ותובנה פנימית בילד. יש לפתח אצלו מודעות לרגשותיו, מחשבותיו, התנהגותו. כדאי ללמד אותו ללמוד מנסיונות, לגלות דברים חדשים על עצמו. מה הדברים שקשים לו, שמלחיצים או מצערים אותו. לראות מה פעל כשהוא עשה, איך לעשות יותר מאותו דבר. מה לעשות פחות.

עליהם לפתח אצל הילד הערכה עצמית. להיות גאה בעצמו, לסמוך על עצמו שהוא יצליח, לחזק אותו. הערכה עצמית מבוססת על יכולותיו וגם על קבלת חולשותיו.
וזה בסדר גמור לא להצטיין בכל דבר!

חשוב ללמד את הילד להיות אופטימי, להאמין שיהיה בסוף טוב, שגם אם קשה עכשיו, נתגבר ועוד דברים טובים ורבים מצפים לנו. ללמד אותם ללכת הלאה, לא לעסוק במה שקרה יותר מדי, ולא “לחפור”. להבין, ללמוד ממה שקרה וללכת הלאה. למצא את הדברים הטובים בכל יום, את הסימנים להשתנות חיובית בתקופות הקשות.

כדאי לחזק את היכולות החברתיות של הילד, ללמד אותו ליצור קשרים חיוביים והדדים עם בני משפחה וחברים (כבר אמרנו כמה קשרים חברתיים וקבלת עזרה חשובים לבנית חוסן?). אם הוא ביישן או קשה לו, לעזור לו בצורה הדרגתית לבנות קשרים, לחשוף אותו לאנשים ויחסים (ולא להתעצל כי אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה וחברים עושים בגן…).

למצוא ביחד איתו הזדמנויות למעורבות חברתית, לעזרה לאחר, גם בגיל צעיר. אין כמו עזרה לאחר לפתח תחושת שייכות, יכולת והדדיות – אני עוזר וגם יכול להיות נעזר.

יכולות נוספות שחשוב לפתח אצל הילד בדרך לבנית עמידות הן הומור, גמישות יצירתיות ומוסריות.

חשוב להאיר את תפקידו בסיטואציות השונות באור שונה מזה שהוא תופס: לשנות את הפרדיגמות. בהמשך הוא ילמד לעשות זאת בעצמו. למשל, להראות לילד שלא אוהב משחקי כדור ולכן נשאר בצד, שאכן נדרש אומץ להחליט לא לשחק, למרות שזה מה שכולם עושים וזה נחשב פופולרי יותר (זה לא סותר את האופציה לנסות לתת לו הזדמנות מוגנת לפתח את יכולותיו המוטוריות או לבדוק את המקורות לחוסר בטחונו בתחום). קוראים לטכניקה הזאת “גאוות השורדים”. הדבר גם יחלחל לבנית ההערכה והקבלה עצמית שלו – הקבלה שאף אחד לא מושלם, שלכל אחד תכונות חזקות יותר ופחות ושזה לגמרי בסדר.
ארגון החוזקות ובניית החוסן הרגשי
אדית גוטנברג מ”הפרוייקט הבנלאומי לעמידות”, מציינת 3 קטגוריות מרכזיות לארגון אותן חוזקות שתורמות לחוסן הרגשי:
I have – יש לי- יש לי יחסים טובים ובריאים, חוקים וגבולות בבית ששומרים ומגינים עלי, מודלים חינוכיים ללמוד מהם
I am- אני – אדם בעל חלומות, תקוות ואמונות, אדם אכפתי וגאה בעצמו.
I can – אני יכול – לתקשר, לפתור בעיות, לווסת את עצמי

ומה עושים עם הקטגוריות האלה? מגבירים את המודעות אליהן, כדי שכל ילד יזכור מה יש לו ובו, ומפתחים אותן כך שיתרמו להעלאת העמידות אצל הילד. מעניין ללמוד, אגב, שבנים שואבים יותר כוח מ”אני יכול” ובנות מ-“אני”.

בספרו החדש, מספר החוקר גולמן על 3 נערים שיוצאים לשחק כדורגל. שניים אתלטים והשלישי שמנמן ולא ספורטיבי. שני הנערים מתחילים “לרדת” על הנער:” מה, אחד כמוך הולך לשחק כדורגל? אתה בכלל לא שווה”. הנער מביט בהם במבט שקט ואומר: “זה נכון, אני אכן גרוע בכדורגל. ניסיתי הרבה פעמים ללמוד ואני לא מצליח. לעומת זאת אני טוב בציור. אני יכול לצייר כל דבר”.
הנערים השתתקו ואחד אמר: “לא, אל תרד על עצמך, אולי אתה לא כזה גרוע. בכל מקרה אני יכול ללמד אותך כמה טריקים”. הנער מודע ליכולותיו, מקבל ומעריך את עצמו על חוזקותיו וחולשותיו ובסך הכל אופטימי לגבי עצמו.
במציאות של ימינו זה אולי נשמע קצת אוטופי, אבל אפשר ללמוד מזה על קבלה עצמית, ואולי גם ללמד את ילדינו.
ההורה כמודל
ילדים, ככל האנשים, נולדים עם רמות התחלתיות שונות של חוסן. כל אחד ידע להגיד כבר בגיל צעיר האם ילדו הוא מהחסונים או מהרגישים יותר. אבל לכל אדם יש את היכולת לעמידות. צריך רק להוציא את היכולת הזו לאור ולתמוך בה.
ועל דוגמה אישית כבר דיברנו? ילדים לומדים בעיקר ממודלים. אז תשתמשו במודעות העצמית ותבדקו – איזה מודל אתם מהווים? איך אתם מתנהגים כשמשהו קורה לא כמו שציפיתם או רציתם? עד כמה מהיכולות האלה אתם מפגינים? האם אתם צריכים להתחיל לטפל בעצמכם בדרך אל הילד?
ושוב חשוב להזכיר: זה תהליך ולא זבנג וגמרנו ולכל אחד קצב משלו וסגנון משלו.

עלינו כמבוגרים להסתכל קדימה ופחות על עברינו והדברים שעשו הורינו, לבדוק את עצמינו וכיצד אנחנו מתמודדים ומה אנחנו רוצים להעביר לילדינו. ההסתכלות היא להמשך ויש בידינו את היכולת לתרום לפיתוח החוסן של ילדינו.

המאמר נכתב ע”י: ניבה דולב והועתק מאתר הלול, הורות בגובה העיניים

טיפי עיצוב ובניית אתרים
error: תוכן האתר מוגן !!
דילוג לתוכן